סבא היקר! ב' בניסן
בוודאי היה טוב יותר לָ יכולתי לפתוח בשאלות פשוטות, כמו: מה שלומך? איך לחץ הדם שלך? בוודאי היה ראוי לשאול האם מזג האוויר אצלכם השתפר, אי שם בקנדה הרחוקה והקרה. פה, בארץ שלנו, שהחורף בה כבר חלף, גם האנשים חמי מזג, ואני בפרט, סבא. למה? ככה! השאלה היא למה אינני יכולה? למה אינני מסוגלת לשמוח במשהו שאירע לפני 2000 שנה ויותר?
התפרצתי, ככה, בחוסר נימוס מוחלט. סליחה.
אנסה להתחיל מההתחלה, וההתחלה יכולה להיות תיאור המקום והמצב שבהם אני נמצאת. סביבי שלוליות מים, תכשירי ניקוי ומברשות, ואני מנקה לפסח את המטבח של דסי.
אז זהו. יש דברים שאינני צריכה לומר: דסי ילדה בשעה טובה, ובעוד יומיים תיערך הברית. התינוק שלה הוא בוודאי מעריץ גדול של "סנו", שאם לא כן אי אפשר להסביר מדוע נולד ימים אחדים לפני פסח. ואני כאן, בביתה של אחותי הגדולה, מנסה להשתלט על הניקיון. אתה בוודאי יודע, סבא, שאני אוהבת את הבלגן הגדול שקודם לסדר הגדול. וככה, בעיצומה של התהפוכה שחוגגת כאן – נראה כאילו פינת המטבח זכתה לביקור של הוריקן פרטי – עולות במוחי מחשבות רבות. הן נרקמות קו לקו: הקרצוף, הצחצוח וריח הניקיון הנפלא – בעבור מה? למען מה? כדי לבער את החמץ. ולמה? לזכר אותן מצות שאפו בני ישראל כשיצאו ממצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ. הכל טוב ויפה, בדיוק כמו שסיפרה המורה בכיתה א' ו-ב', וגם הלאה. אבל סבא, מה לי ולהם? הם, כלומר יוצאי מצרים, היו אבות אבותי, הרבה למעלה באילן היוחסין, והם נצרפו בכור ההיתוך המצרי, כדי להוות גרעין מזוכך לעם ישראל. אבל מה אומרים הדברים לי? לי, לחנה הלפרין מרחוב עוזיאל בירושלים? הם, שיצאו ממצרים, חנו למרגלות הר סיני ושם קיבלו את התורה. אבל איך אני יכולה להתרגש היום ממה שאירע להם לפני אלפי שנים?
נראה לי, שאין פרט אחד מנתוני החיים שלי שיכול להשתוות לאלו של נערה בת גילי שחוותה את השעבוד במצרים. לבושה רחוק מהאופנה בת ימינו, תנאי מגוריה היו אפלים לגמרי, הווי החיים שלה לא כלל לימודים בבית הספר ולא השתתפות בתנועת נוער. שפתה היתה שונה מן העברית שבפינו, זו ה"מנומרת" כולה בביטויי סלנג. מה לי ולה? איך אוכל להתרגש מסיפור חייה ולהרגיש שחיי קשורים במשהו להתנסויות שחוותה היא?
איני רוצה להישמע מתריסה, אני שואלת באמת: איך?
סבא, אני מחכה לברית של התינוק ה"חדש", וגם פוחדת מפני הרגע הזה: מצד אחד מחכה לשמחה, ומצד שני אני יודעת שתחסר לנו מאד, בפרט כשגם אבא לא יהיה איתנוֹ תינוק קטן ייכנס לבריתו של אברהם אבינו ויצטרף לעם ישראל, אותו עם שהפך במצרים משבט קטן לאומה גדולה, ואני איני חשה קשר לעברו של העם הזה. כך אומרות לי המחשבות בתוכי.
אנא, סבא, ענה לי: האם חשוב לי להעלות את זכרון האירועים שאירעו לעם ישראל אי שם בהיסטוריה? ואם אכן כן, איך אעשה זאת? אני נעוצה כל כולי במאה ה-21, בבעיות החברתיות של גיל הנעורים, בלימודים לקראת התואר הראשון בהנדסת מחשבים? איך אפשר לכלול גם אותי, נערה טיפוסית של המאה ה-21, עם עבדיו של פרעה תות אנח הראשון, השני או יהיו שמו ומספרו אשר יהיו?!
ועוד בקשה אחת, סבא יקר, אנא, אמור לי מעט מילים של חיזוק, כדי שלא אבכה בברית. זו שמחה ראשונה שאבא לא יהיה איתנו.
סבא היקר! ח' בניסן
לא הצלחתי לקבל את תשובתך לפני הברית. ומה הפלא? המכתב נענה לחוקי הדואר, ולא לתקוות הלב.
נחש, סבא, איך קוראים לתינוק? צדקת! קוראים לו חיים אלחנן. אלחנן על שם אבא, וחיים כסגולה לאריכות ימים. אבא שלי הטוב, הגדול, שפניו תמיד היו מאירות, אבא שלי הי"ד, אבא שלי שנפל על ידי בני עוולה באירוע דמים – בשמו נקרא עכשיו התינוק הקטן. ידיים זעירות ופנים תמימות, ושם של אדם גדול. כולנו היינו נרגשים, שמחים ועצובים כאחד. לא נשארה עין יבשה במהלך הברית.
באמת הייתי צריכה לספר לך באריכות רבה איך ומה היה, אך אני בכל זאת להוטה להמשיך לשאול: בסעודת המצווה של הברית ציטט אחד הרבנים את דברי ה"כוזרי" העוסקים במקדשי ה' בחייהם ובמותם. הדברים רמזו לאבא ז"ל, כמובן, ולכן נעשיתי קשובה ביותר.
"והבינותי מה רב המרחק בין אלוקי אברהם ובין אלוהי אריסטו, כי לה' יתעלה משתוקקים בני אדם שהשיגוהו בחוש ועל יסוד עדות ראיה, ואילו לאלוהים נוטים על פי היקש הגיוני. מי שהשיגו בחוש, בא לידי מסירות נפש מתוך אהבת האלוק ולידי הנכונות למות עליה, ואילו ההיקש מראה רק זאת, כי חובה היא לרומם את האלוק כל שעה שאין הדבר מזיק ואין סובלים צער עליו" (מאמר שלישי, אות ט"ז).
ה"כוזרי" מזלזל בכוחה של החקירה השכלית ורואה אותה כמניע שמוביל לאמונה מוגבלת ומסויגת ביותר. רק מי שראה, חווה, הרגיש וקלט במו חושיו – רק הוא יכול להתמסר כל כולו לאמונת חייו.
אודה על האמת, סבא. שוב נפל בקרבי משהו, אותו "משהו" מעיק שכבר שאלתי אודותיו: העם שיצא ממצרים, אכן, זכה לראות את אצבע האלוקים, והם בוודאי יכלו להתמסר לקב"ה בכל ליבם. אבל אני? אמנם נכון, רבי יהודה הלוי מציין שוב ושוב ש"הקבלה – כלומר, המסורת העוברת מאב לבן – היא כמראה עין", ובכל זאת יש משהו עיקש שנאחז בתוכי במרדנות: אני לא ראיתי, אני לא חוויתי. זה כה רחוק ממני. ממני, חנה הלפרין מירושלים של ח' בניסן. איך אני אוכל להרגיש את יציאת מצרים ואת קבלת התורה?
לחנה, נכדתי היקרה!
בשעה שאתם הייתם נוכחים בברית של ניני, נכדו של בני הי"ד, לא התרתי לעצמי לישון (אצלנו זו שעה של לפנות בוקר). גם אני היטלטלתי בין כאב לשמחה. תיארתי לעצמי את אימך מתאמצת לשמוח, והדמעות עולות בעיניה למרות רצונה. היא נושכת את שפתיה במאמץ לכלוא את הרגשות הגואים. הלא כן? את עצמך לבושה בבגדי חג, אך לא מוצאת לעצמך מקום, מרפרפת מאחד לשני, אחותך דסי היולדת, שאר הקרובים, רב בית הכנסתֹ ויחד איתכם ציירתי מול עיני את דמותו של אביך.
אי אפשר לשכוח אותו! אסור לשכוח אותו!
ולמה? כי מפעלו של האדם ועולמו אינם נמוגים אל הרֿיק. הם טובעים חותם בנפש הקרובים לו. הידיעה של "מי היה אבי", היא חלק מן ההכרה של "מי אני". החיים שלו ז"ל מתמזגים בחיים של בניו, והם נושאים איתם את "בשורת חייו". מבחינה זו, חייו הם כמו גרעין שינבוט בחייהם של ילדיו, וזהותם תיבנה על יסוד זהותו שלו ז"ל. יש בכך נחמה: הנפטר לא אבד, הוא עדיין חי בתוך ליבם של בניו. הוא אינו חי בתל אביב, בחיפה או ברחוב עוזיאל, הוא חי בתוך ליבם של ילדיו: מאור פניו של אביך, אהבתו לכל אדם, חמימותו ואצילותו, בוודאי יהיו חלק מאישיותך שלך. הלא כן?
מה שנכון בעולמו של האדם הפרטי, הוא טוב ויפה גם בנוגע לזיכרון הקיבוצי: עם מרגיש עצמו כיחידה לאומית, כאשר עברו צפון בקרבו. מה שאירע לאבותינו אינו דבר שנשֿיית ההיסטוריה בולעת אותו אל מצולותיה. העבר הוא הבסיס להווה ולעתיד. הוא המעניק את טעמה של הזהות הפנימית, הוא המעצב את הידיעה שלנו על אודות עצמנו. חשוב לנו לדעת על יציאת מצרים, כי חשוב לנו לדעת מהו ייחודנו ומהו התפקיד שלנו כיום על בימת האנושות.
זכירת יציאת מצרים עומדת ביסוד האמונה, ביסוד הזהות היהודית: "כי מי שאינו מאמין ב'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אף ב'אנוכי ה' אלוקיך' אינו מאמיןֹ כי זוהי סגולת ישראל על כל העמים, וזה יסוד כל התורה כולה" (אורחות חיים לרא"ש). בבריאת העולם יצר ה' את הנבראים כולם. ביציאת מצרים הוכח לעיני כל, ואפילו לעיניהם של המצרים, שה' שולט בכל והכל נמצא תחת הנהגתו. גם פרטים קטנים וזניחים, לכאורה, כמו מי ישתה מה (יהודי או גוי, מים או דם), היכן תפסע צפרדע זו או אחרת – כל אלו היו נתונים להחלטתו הפרטנית של הקב"ה. השגחתו של ה' אינה החלטה גורפת בלבד או הסתכלות כללית ומרפרפת. היא יורדת לפרטי הפרטים עד האינדיבידואל היחידני. משום כך, יציאת מצרים היא יסוד האמונה.
נראה לך, שאלו דברים שאירעו אי אז, והם מעלים אבק בארכיוני ההיסטוריה? לא! תוכלי לבחון את עצמך: את מאמינה שהקב"ה קובע אם יישפך דלי המים שלך בזמן הניקיון? והוא גם מחליט אם תמצאי נעל חדשה לכבוד החג ובאיזה מחיר, ולאחר כמה חיפושים והתרוצצויות? אנחנו כולנו מאמינים שכל הקורה לנו, מאירועים גורליים שמשנים את חיינו ועד לזוטות הקטנות: מפגש אקראי ברחוב עם חבר, מציאת שקל על המדרכה, קריעה של בגד, עיכוב של הדואר – כל אלו נקבעים באופן מיוחד לאדם המסוים במקום שהקב"ה הועיד לו. לכולם יש משמעות. גם לסבל יש משמעות כי הוא נמדד בדקדקנות: כל פסיק של צער, כל דמעה, כל התכווצות של כאב – כל אלו באים לפני הקב"ה. כי איכפת לו מכל אחד, גם מאמא שלך וגם ממך, מאחותך ומאחיך. את כל זה למדנו במצרים, כשראינו את השגחתו הפרטנית של הקב"ה. במצרים למדנו שהקב"ה אינו רק אלוקי השמים והארץ, אלא הוא גם אלוקיו של כל יחיד ויחיד, של כל פרט ופרט. הנה שבנו אל אותה נקודה: הגאולה ממצרים היא יסוד האמונה, ולכן חייב כל אדם לראות את עצמו "כאילו הוא יצא ממצרים".
לוז דבריך הוא: איך עושים זאת? איך מקרבים עניין כה רחוק – מרחק אלפי שנים – אל מציאות ימינו, אלינו, בני הציוויליזציה העכשווית, המשוחררת והמתקדמת?
סופר טוב מצליח "לקחת אותנו" אל "מחוזות רחוקים". הוא מצייר בעטו תמונת עולם, ובעפרונו הוא צובע אותה בצבעים חיים. הדברים עומדים ערים ומרטטים בלהט חייהם: תחושת הפחד התוקפת את גיבורי הסיפור הופכת להיות תחושתו של הקורא, והוא האחרון חש את השמחה או את התקווה, את הלבטים ואת הרעד של האנשים בסיפור. הכל הולם בלב אחד ובהזדהות עמוקה.
קראתי פעם, נכדתי היקרה, ספר על נער שגדל בהודו. חייו היו רחוקים מאד מאלו שאני חייתי, ובכל זאת קיוויתי יחד איתו שאביו יצליח להביא כיכר לחם הביתה עם ערב. את הרעב שחש ב"יום שחור", יכולתי לחוש גם אני, ואת כאב הפרידה מבית הספר ביום שבו הודיע לו אביו שהוא צריך להצטרף אל המפרנסים במשפחה, כאבתי גם אני. אני יכול להעיד שמעולם לא ביקרתי בהודו, צילומים שראיתי על ארץ זו היו מועטים ביותר, ובכל זאת הרגשתי את רגשותיו של הילד ההודי הקטן. מה היה משותף לי ולו? כמעט מאומה. לא היינו לבושים באותו לבוש, לא אכלנו אותם מאכלים, לא גדלנו באותם מבני מגורים, ולא זכינו לאותה קרבת הורים. שוב אני שואל: מה היה משותף לי ולו? עולם הרגש. הרגשות הם אוניברסליים, וחוויית תפישתם הפנימית – זהה.
סופר טוב מצליח לנגן על מיתר רגשני זה בעזרת התעוררות הדמיון. יש לו עט – והוא משרטט בו תמונות: מקומות, אנשים, תגובות. ככל שיצליח לצייר את התמונות ביתר חיות, הוא ייחשב לאמן טוב יותר. קיבלתי פעם צילום של פינת מטבח בהודו. הכרתי אותה, ידעתי בדיוק היכן תעמוד הכירה והיכן אילפס האורז, כאילו הייתי שם. ראיתי את הדברים מכלי ראשון. זה היה הספר, זו היתה הצלחתו של הסופר. זה היה כוחו של ה"כאילו".
אין זו אומנותו של הסופר בלבד. בימאים טובים מדריכים את השחקנים לחוש את הדמות שעליהם לגלם. הם דורשים מן השחקן לקרוא על אורחות חייו של גיבור ההצגה ו"להיכנס לנעליו", להיכנס לעולמו. רק כאשר הם רואים אותו חווה את ה"ילד" או את ה"מלך", את ה"שכן הרע" או את ה"שופט", רק אז הם "מריצים" את ההצגה. הדמיון הוא המשרת הטוב ביותר בעבורם.
גם אנחנו, האנשים הפשוטים של היום יום, עושים לעיתים שימוש דומה בכוח הדמיון. אנו קוראים דיווח יבש, עיתונאי ואינפורמטיבי על אירוע שקרה, נניח שרפה שכילתה דירה בעיר פלונית. הכתב הזריז לא משאיר אותנו במתח-שווא. הוא אומר במפורש שלא היו נפגעים בנפש, ואנו ממהרים ללטף את הלב: הכול בסדר, תודה לה'. וכבר אנו נחפזים אל הדבר הבא. אולם לא, אנו נעצרים, כלומר, לא תמיד, אך לעיתים אנו עושים זאת, ומתארים לעצמנו בתמונת צבע מה באמת קרה, באיזו אנדרלמוסיה עתירת בהלה אירע מה שאירע, ומה באמת איבדה אותה משפחה שביתה עלה בלהבות. לפתע אנו תופסים שמדובר באסון. אנו "צוללים". אל התמונה, מרחיבים את פרטיה, משווים אותה עם תמונות קודמות שיש במאגר ההתנסויות שלנו – ורגש הרחמים גובר. רגש של הזדהות ומעורבות צץ לפתע.
רגע, רגע, איך עשינו זאת? איך בדיוק?
ובכן, כך בדיוק: יש דיווח יבש, ואנו עשינו אותו חי וסוחף. שימי לב, נכדתי חני, אתמול, לפנות בוקר, בזמן הברית, גם אני העליתי את דמויותיכם. בשעה שאת הסתפקת באמירה כוללנית: "הייתי צריכה לספר לך יותר", פיניתי את הלב, התרכזתי, חיפשתי את הפרטים והסתמכתי עליהם.
יהיה עלי לחזור על הדברים: ככה בדיוק, לפנות זמן, להתרכז בשעה פנויה, לדעת את נתוני המידע מתוך המדרש – שהרי דברי חז"ל הם אמת לאמיתה, לצרף ידיעות מתוך דברי המפרשים הקדושים וֹ לצייר מול העיניים. זו אינה פעולה רחוקה, זהו מעשה שאנו עושים אותו במהלך חיינו בהזדמנויות שונות, טבעיות. לצייר "כאילו הוא היה במצרים" – זו אינה דרישה נשגבה וקשה. במעט מחשבה וזמן אפשר להגיע אליה. חוויה מופלאה ממתינה לעושה כן: לפתע הוא נסחף אל תוך האירוע. הוא מרגיש, מרגיש ממש, איך הוא כואב. פרשיות התורה הופכות להוויה שוקקת חיים, מסעירה, ערה וכובשת. משהו מתרחב בפנים, האופקים נפתחים. התורה הופכת להיות תורת חיים.
זהו, נכדתי היקרה, הדברים נאמרו. ובכל זאת אני רוצה להוסיף עוד משהו: שמור אצלי מכתב שכתב לי פעם אחד החברים. הוא ערך תרגיל יפה, ואני רוצה להעתיק לך אותו. שימי לב לאופן שבו "נכנס" חברי אל התמונה, ואיך הסתמך על מדרשי חז"ל בתיאורו. הנה הדברים לפניך:
אתאר לעצמי מקום תצפית שחולש על כל הסביבה, ולמען הפיקנטיות אחליט שמדובר בנוף מדברי. ההרים נערמים בערמות קטנות, צנועות משהו, כאילו היו קונוסים של משחק, או כאילו החזיק הקב"ה בידו, בתנועה של משפך, קומץ חול ונתן לו להחליק אל גבעה ציורית כזו. הצבע השולט הוא חום צהבהב, נקודות לבנבנות או כתמתמות מנמרות אותו, והשמש שופכת אור גדול, מסנוור. אי שם, במרחק, נראה ענן אבק, כמו עשן מתמר. אין זו אלא נקודה קטנה האובדת במרחב, נעלמת מאחורי צלע הר או סלע בראשית, אבל יש בה משהו מאיים. מאחורי עיקול מופיע ענן האבק, והוא שועט קדימה במה שנראה כנחישות עיקשת, בהולה. לא יחלפו רגעים אחדים, וכבר אראה את האבק מתפזר ומגלה תחתיו עם רב: סוסים, רוכבים עזי תנועה, כובעי נוצה מרשימים, חרבות ומגינים. צבא מצרים.
לאן פניהם מועדות? ברור. הם רוצים להחזיר את העבדים הבורחים מארצם. מצוידים בכלי נשק, מן הטובים שהיו באותם ימים. כולם עשויים ללא חת, מאומנים ועתירי ניסיון בקרבות ובשפך דם. בתנועות של און וכוח, בביטחון ובהחלטיות, אפילו בלהט, הם יורדים את מעבר ההרים שממול. עוד רגעים אחדים יעמדו בסמוך וכידוניהם ינצנצו, ירוצצו גולגלות.
תנועה מורגשת במחנה ישראל. הגברים מרימים קול, קריאות עולות באימה: "משה! משה!" יש מי שנדחף לפנים, יש מי שפונה למרכז, כאילו רוצה לצלול ולהיעלם בין ההמון. אימהות חובקות את ילדיהן. זקנים מביטים בפנים אפורות. איזו התארגנות מתגבשת, וכולה התלחשות ובהלה. משהו מן הפלצות אוחז בכולם: הם כה חסרי אונים, עבדים שאך תמול-שלשום ביתקו את אזיקיהם, מטופלים בתינוקות, בנשים ובזקנים. איך יוכלו לעמוד מול הרמחים הנשלפים בידיים מאומנות? הם כנועים בטבעם, והללו עזים, חוצפתם מוסיפה להם עצמה! אנה יפנו? המדבר סוגר עליהם, הים לפניהם.
האומנם, האם כל הניסים שנעשו להם ואשר הביאו אותם עד לכאן, אל שפת הים, היו לשווא? והיכן הוא אלוקיהם, אותו אלוקים שהראה את ידו המופלאה? האם התכוון לרומם אותם בארץ העבדות, אבל להפקירם כאן, מול המדבר והמים הגועשים? לשם מה, לשם מה היה כל זה עד עתה?
נחשון בן עמינדב קופץ אל הים. הוא אוסף את שולי גלימתו ורץ לקראת הגלים. הוא רץ אל המים, והים יעטוף אותו עד צווארו, עוד רגע קט וֹ
רעם עמום, רעש עוצר נשימהֹ המים נבקעים!
נכדתי היקרה, אלו הם הדברים. אשמח אם תהרהרי בהם, ותעני לי: האם הסכמת איתם? האם הועילו לך? מה הצלחת "לעשות בהם"? האם יכולת לקיים אותם הלכה למעשה?
באהבה רבה, סבא.
