פורים על שם הפור

השם "פורים" נקבע על שם הפסוק: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג', ז'). עוד נאמר במגילה: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט', כ"ו).

נשאלת השאלה: במה השם "פורים" מבטא את מהותו של יום זה? לכאורה, הפור שהפיל המן – ונהפך לפורנו – היה רק פרט אחד שנגע לקביעת התאריך של ביצוע הגזרה על היהודים. המן לא רצה לקבוע בעצמו את התאריך שבו התכוון להרוג את היהודים, לכן הטיל על הגורל להכריע בבחירת התאריך. לכאורה, היה הגורל רק פרט שולי ממאורעות הימים הללו. מן הראוי להבין מדוע נקבע שמו של היום "פורים" דווקא על שם פרט זה?

שני צדדים לגורל

הגורל שהטיל המן הוא "כותרת" החג, והוא מקפל בתוכו עניין מהותי. מטרת החג היא לזכור וללמד לדורות את נס ההצלה, בעיקר את תוכנו הפנימי. התוכן הפנימי של פורים הוא ההתייחסות של האדם אל מקרה, מזל וגורל.

"מקרה" בשפתנו פירושו: מאורע שאירע ללא הכוונה וללא הזמנה מראש. למעשה, משמעותו האמיתית היא מאורע שאינו פרי בחירה רצונית, אלא תוצאה של גורם שאינו תלוי באדם. כלומר, השגחה עליונה המכוונת את כל הנעשה עלי אדמות.

להשגחה האלוקית יש שני נתיבי פעולה: השגחה ישירה, שרק יחידי סגולה זוכים לה, והשגחה בלתי ישירה, זו המתבצעת באמצעות "שרים של מעלה", שהם המזלות.

במערכת המזלות נקבע לכל אדם מראש, בשעה שנברא, באיזו סביבה ובאילו תנאים יתנהלו חייו: האם יהיה חכם או טיפש, גיבור או חלש, עשיר או עני, וכן הלאה. לאדם יש בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, אך המקרים המתרחשים בחייו הם תוצאה ישירה או עקיפה ממצבו במסגרת המזל. אמנם באפשרותו להתגבר על מזלו, אך לשם כך עליו להשקיע מאמץ ניכר.

לדוגמה: על העשיר מוטלת מצוה לתמוך בעניים ביד רחבה. אולם מזלו אינו קובע אם יקיים את המצוה כראוי. לעומתו, העני מנוע מקיום מצוות צדקה ביד רחבה, אך המבחן שלו הוא בקיום המצוות בתנאי עניות.

כיצד האדם מתייחס אל מזלו? קיימים שני מבטים.

המבט הכפרני מכיר במזל כגורם עליון שאינו בתחום שליטתו, אך אין הוא רואה בו גילוי של רצון אלוקי. הוא מנהל את חייו על פי רצונותיו האישיים; לשם כך הוא מנסה להיעזר במזל או לחילופין להתגבר עליו. כאשר המזל לצדו, הוא רותם אותו לצרכיו, וכאשר המזל מפריע לו, הוא נחשב כאויב שיש להתגבר עליו.

המאמין בה' מקבל את המזל כמתנת ההשגחה האלוקית, בין לטוב ובין למוטב. תפקידו בעולם לעבוד את בוראו על פי המצב שבו הוא נתון. מזלו הוקצב מהשמים בהתאם לכוחותיו הנפשיים, כדי שינצל את מלוא כוחותיו במסגרת מזלו שלו.

לכאורה, אין דבר טבעי יותר מגורל, שהרי תמיד יצא פתק אחד מתוך הקלפי. ואם כן, ניתן לטעות ולטעון כי אך "במקרה" הוא יצא. אולם מכמה דוגמאות בתורה ובנביאים אנו רואים כי הגורל הוא ביטוי לפעולתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

אנו סמוכים ובטוחים כי תוצאות אותם גורלות אינן מקריות, אלא משמים נחתכו ונקבעו בעבורנו ההכרעות בצורה שמיימית, ככתוב: "בחיק יוטל הגורל, ומה' כל מעשהו" (משלי ט"ז, ל"ג). בספר "חוות יאיר" (סימן ס"א) שדן בענין הגורלות, כותב: שאין הגורל אלא מפי שמים, ואם הגורל נעשה כהוגן – תדבק בו ההשגחה העליונה.

מבטו של המן נבע מכפירה

המן שמסר את ההכרעה לביצוע הגזירה לגורל, לא עשה זאת מתוך היותו מאמין, אלא כוונתו היתה שהמקרה הוא שיכריע.

עמלק שמע, כמו כל העמים, על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, אבל הוא ראה בכל אלה צירוף מקרים בלבד, מקרה ועוד מקרה. כמוהו התנהג גם המן, כפי שהגדירו מרדכי: "בן בנו של קרהו". הוא רואה בכל מאורע רק מקרה, אינו מתפעל מניסים ונפלאות, כי כופר הוא בהשגחת ה'.

לא רק בהפלת הפור, אלא בכל מאורעות המגילה, ניכר מבטו של המן, הרואה בכל דבר – מקרה.

"ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו" (אסתר ו', י"ג) – קרה מקרה, הוא לא התפעל מהשגחה פרטית. גם יועציו לא ראו בכל המאורעות את יד ההשגחה, ולא הבינו שאין רצונו של הקב"ה לתלות את מרדכי. כל זה רק מקרה הוא – "אם מזרע היהודים", מי שמתגרה ביהודי כאשר השעה משחקת לו, הרי מזלו רע, והמקרה ממשיך לדרדרו מטה.

המקרה נגזר מלמעלה

כל אירוע שהוא מחוץ לתחום בחירתנו נקרא "מקרה". אולם אף שלעינינו נראה הדבר כמקרה, הוא מכוון מהקב"ה. יש שתי הנהגות יסודיות בבריאה: א. מה שאנו פועלים ועושים בבחירתנו (כמובן, בהשגחה מלמעלה). ב. מה שמחוץ למסגרת הבחירה, דברים של מקרה, שזומנו משמים מראש לצורך תפקידו של האדם בעבודת ה'.

כשהלך אליעזר, עבד אברהם, לחפש אשה ליצחק, הוא לא רצה לסמוך על בחירתו האישית. לכן, השאיר את הבחירה בידי שמים, והתפלל לה': "הקרה נא לפני היום" (בראשית כ"ד, י"ב).

רות המואבייה, אחרי שובה עם נעמי משדה מואב, נקלעה על ידי ההשגחה אל שדה הגואל בועז: "ותלך ותבוא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים ויקר מקרהָ חלקת השדה לבועז" (רות ב', ג'). ההשגחה סבבה שהיא תגיע אל שדה הגואל – בועז, כדי שתמצא את הזיווג המתאים לה.

מרדכי ראה בניסיון ההשתחוויה להמן את חלקו המיוחד בעבודת ה'. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג', ב'). "אמרו לו: הווי יודע שאתה מפילנו בחרב. אמר: שאני יהודי. אמרו לו: והרי אבותיך השתחוו לאבותיו, שנאמר: 'וישתחוו ארצה שבע פעמים'. אמר להם: בנימין אבי, במעי אמו היה ולא השתחוה, ואני בן בנו, שנאמר: "איש ימיני" (אסתר ב', ה'), כשם שלא כרע אבי, כך אני אינני כורע ולא משתחוה".

המעשים שלנו מתבצעים לפי התכלית שזומנה לנו מראש, כל אחד ותפקידו האישי בבריאה. האדם צריך להתאים את עצמו לתפקידו. הבחירה שלו מתבטאת בכך שמנצל כראוי את הכלים לתפקידים שיועדו לו מראש.

הנהגה זו שלא על ידי בחירת האדם, אלא כפי שנגזר מלמעלה, נקראת "הנהגת המזל" – מה שנגזר על האדם משמים כחלקו בעבודת ה', ולא כגמול על מעשיו.

מסע בעקבות הגורל

לראשונה אנו פוגשים בגורל, בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

ליד פתח אוהל מועד הוצבו שני שעירי עיזים. שני שעירים, שדמו האחד לרעהו. הגמרא אומרת שיהיו שניהם שווים במראה, בקומה ובדמים ובלקיחתם כאחד (מסכת יומא).

לאחר מכן הטיל הכהן גורלות. גם פתקי הגורל חייבים להיות דומים: מה תלמוד לומר גורלות? שיהיו שווים, שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן (שם).

השוויון בין שני השעירים הוא שאלה של מהות. רק הגורל שיטיל הכהן עומד ליצור חיץ בין השניים. הוא יכריע מי משני השעירים, תאומי זהות אלו יוקרב על מזבח המקדש, ואת דמו יוליך הכהן אל מעבר לפרוכת בקודש הקודשים, ומי מבין שניהם יובל אל המדבר – לעזאזל.

רק הקב"ה יכול להחליט החלטה כזו, ולכן הוא מצווה לערוך גורל.

חלוקה גורלית

המושג גורל בא לידי ביטוי גם בחלוקת ארץ ישראל .

בתום שבע שנות כיבוש הארץ החלו לחלקה לנחלות. התוכל השגה אנושית להחליט איזו נחלה תיפול בחלקו של כל שבט? הרי כל נחלה אמורה להתאים באופן מושלם לטבעו ולמזלו של השבט הזוכה בה. הנחלות חולקו על פי הכרעתו של הקב"ה, והוא הודיען לעמו באמצעות הגורל. "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם" (במדבר ל"ג, נ"ד). בעת אשר הוצאו הגורלות מהקלפיות, הם היו גם נקראים מאליהם בקול שמיימי: "אני גורלו של שבט פלוני ומקומי הוא מקום פלוני!" כך ברור היה כי ההכרעה הגורלית היא רצון ד'!

בתקופת יהושע

אנו מוצאים בספר יהושע, כאשר כשל העם במלחמה נגד אנשי העיר עי, ונפלו ממנו 36 איש. יהושע נפל על פניו והתפלל אל הקב"ה, ונענה: חטא ישראל. שאל יהושע: מי חטא? ענה לו הקב"ה: וכי אני מלשין? לך והטל גורלות. על ידי גורל ניתן לגלות מי שמעל בחרם שהוכרז על יריחו. הגורל גילה שהמועל הוא עכן בן זרח, מבני שבט יהודה. והנה, טען עכן ליהושע, שמכיוון שכל שמות בני ישראל הוכנסו לגורל, הרי מישהו מהם היה חייב לעלות בגורל, ועדיין אין זה מגלה שהוא מעל בחרם. אמר לו יהושע: "בני, שים נא כבוד לה' אלקי ישראל" – הודה על האמת ואל תוציא לעז על הגורל, כיון שהגורל הוא דבר ה'. ואכן, הודה עכן במעשהו. זהו ביטוי של הקב"ה בתוך הטבע – בתוך "המקרה", לברר את השאלה על פי הגורל.

גורל שאול

פעם נוספת הוטל גורל על העם בשאלה מי עבר על האיסור שהוכרז על ידי שאול במלחמה בפלשתים. שאול ביקש לדרבן את העם להלחם בפלשתים, לפיכך הוא הכריז על חרם: "ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, ונקמתי מאויבי" (שמואל א', י"ד, כ"ד). כאשר ביקש שאול להיוועץ באורים ותומים, לתדהמתו הרבה, נראתה אחת מאבני החושן עמומה, סמל לחטא. היתה זו אבן הישפה, אבנו של שבט בנימין. כדי לגלות מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לחטוא, הפילו גורלות, ושאול המלך ויהונתן בנו נלכדו בגורל. יונתן הודה כי מעל בחרם החמור שהטיל אביו, אך עשה זאת בלי כוונת זדון, חלילה. בעת הצהרת החרם ברבים, הוא היה יחד עם נערו מרוחק מכלל הציבור, ומחוסר ידיעה על אודות האיסור, טעם דבש שאסף בקצה מטהו!

שאול ביקש למצות עם בנו את הדין עד תום ולהורגו בחרב, אך העם מיהר להקריב קרבן עולה לכפר על שגגת יונתן, ופדה את בן המלך במטבעות זהב כמשקלו. "יהי נא הזהב כופר נפש, עבור יהונתן ולא ימות".

חורצים גורלות

יונה הנביא נמלט מארץ ישראל בספינה היוצאת מיפו תרשישה. אנשי הספינה נחרדו לגלות כי גלים אימתניים שוצפים וקוצפים דווקא סביב אוניתם המטלטלת. הם מבקשים לבדוק בשל מי הסער הנורא הזה: "ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות, ונדעה בשל מי הרעה הזאת לנו" (יונה א', ז'). כל הגורלות נפלו על יונה. "ויאמרו אליו, הגידה נא לנו… למי הרעה הזאת?" (יונה א', ח').

יונה הצהיר ברורות: "בשלי הסער הגדול הזה" (יונה א', י"ב), ואף הודה "חטאתי לאלוקי ישראל". הוא היה מודע לכך כי בהימנעותו מקיום צו ד', הוא גרם לחרי אף על כל סביבתו. לפיכך הוא ביקש מפורשות: "שאוני והטילוני"  (יונה א', י"ב). כדי להשקיט את הסערה המסתורית, עליכם להטילני המיימה. בעקבות ההצלה מהסערה התעוררו אנשי הספינה להתקרב לבורא העולם, חורץ כל הגורלות.

גורל הגר"א

לאורך הדורות נהגו רבים וטובים להפיל גורל בעת ספק ומבוכה, כאשר אין בנתונים כדי להכריע. בדור הקודם שמענו על אנשים מורמים מעם, אשר בשעה שניצבו בפני התלבטות קשה, השתמשו בגורל הגר"א וקיבלו תשובה מדהימה בבהירותה, המוכיחה עד כמה מדובר בהכרעה שמיימית.

בשעה שכוסו שמי אירופה בעבים, התלבט רבי אהרן קוטלר זצ"ל לאן להימלט מארץ הגזירה. האם לפנות מזרחה ולעלות לארץ המובטחת, ארץ ישראל, או שמא לנסוע לארצות הברית ולהצטרף אל רבי משה פיינשטיין בהפרחת שממות המדבר הרוחני האמריקני. הוא הטיל גורל. בתשובה לשאלתו יצא הפסוק: "ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה" (שמות ד', כ"ז). ואכן, יצא רבי אהרן קוטלר זצ"ל אל המדבר הרוחני, הרווה אותו בטללי קדושה, עד אשר הפריח את השממה והפכה למעצמה יהודית. 

מלחמת העולם השנייה הלכה וקרבה לסופה, וחיל האוויר של בעלות הברית כתש את הערים המצויות בשליטה יפנית. שנחאי היתה עיר נמל נודעת והיה בה מעגן של הצי היפני. לא היה ספק שתהיה יעד להפצצות. הועלתה אפשרות להעתיק את "ישיבת מיר" לעיר טנסין בפנים הארץ. נערך גורל הגר"א, ועלה הפסוק: "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב', י"ט, י"ד). כלומר, ה' יגונן על שנחאי למענו ולמען לומדי התורה עתירי הזכויות.