אומה אחת ויחידה היתה בעולם, אשר לא רעדה ולא נבהלה, לא פחדה ולא נמוגה, ולא עוד אלא שעשתה כמעשה של בן בליעל וקפצה אל האמבטיה הרותחת, בבואה להלחם בישראל. אומה זו הוגדרה בתורתנו הקדושה, לדראון עולם, בתואר: "ולא ירא אלקים" (דברים כ"ה, י"ח). יש להבין מה טומן תואר זה בהגדרת מהותו של עמלק. ודאי הוא, כי אין משמעות הדברים שחסרה לו לעמלק שלימות במעלת יראת שמים, אלא שזוהי מהותו בכל פנימיותו וחיצוניותו – "ולא ירא אלקים". בעבור אותו העדר יראה, היתה בו נכונות לבא במסירות נפש ולההרג בעד אידיאל זה של "אין פחד אלקים לנגד עיניו".
עם ישראל כבר הכיר מידה זו של מסירות נפש. אבי האומה, אברהם אבינו הגיע לדרגה נעלה של מסירות נפש למען ד' ותורתו. בנסיון העקידה באה מידה זו לשגב מעלתה, עד שהעידה עליו התורה כי אכן הגיע אל התכלית הנרצית – "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כ"ב, י"ב). שמענו גם ראינו נכונות מסירות נפש של אוהב למען אהבתו. אבל מסירות נפש עבור שנאה, שיהיו גילויי השנאה באים לידי ביטוי חד וקיצוני של מסירות נפש – זאת לא שמענו! ההיפך מן המושכלות האנושיות, שנאה עזה שכזו, וגם היא מתוך מסירות נפש – דבר זה רק בעמלק שמענו, אשר באיבתו ובשנאתו לישראל, פרץ גדרי עולם וירד מטה מטה, עד מצב של מסירות נפש למען השנאה. מקור מושחת זה היה רק בעמלק ולא בשום אומה ולשון, אף לא באדום בני עשו.
ומדוע דוקא בעמלק מצאנו מידה זו? עמלק היה כופר בעיקר, ולכן, הוא נטר בעמקי נפשו שנאה איתנה לישראל המאמינים בד', ומעידים קבל עם ובכל עוז על אחדותו יתברך והשגחתו. לפיכך, רץ עמלק להלחם בישראל מתוך מסירות נפש, ברצותו להאביד את האמונה ואת המאמינים מקרב הארץ.
אדום היה עובד עבודה זרה ולא כופר בכל. בקרבו היה מאמין בד' יתברך שהוא אלקי האלקים. אלא שטען כאילו הבורא יתברך מסר את השגחת העולם והנהגתו בידי צבא השמים או בידי כוחות עליונים מבלעדיו, שלא כעם ישראל המאמינים בד' יתברך שמו, אשר הוא לבדו האלקים, ומלבדו אין בורא, מנהיג ומשגיח על כל הבריאה כולה. ואותם, את ישראל עם סגולתו, אדום שנא. לא מחמת היותם מאמינים, כבש שנאה בלבו, שכן אף הוא מאמין במציאותו יתברך, אלא שהיה שונא אותם מחמת היותם "ישראל" – שנאה שבאה לו בירושה מאבותיו, מעשיו אבי אדום, אשר העיד עליו הנביא: "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א', י"א), שנאת נצח לעם הנצח! ואולם, כאשר ראה אדום את יד השגחתו יתברך על עם סגולתו, במידה נשגבה שכזו, בשנותו את טבע הבריאה כדי להעביר את בניו בחרבה, אחזתם בהלה ולא שלח את ידו לפגוע בישראל. אבל עמלק לא נהג כן, כי בהיותו מוחזק בכפירה, היה מאמין ובוטח כי בחזקת היד יגבור וינצח את ישראל, ויאבד חלילה את העם המאמין בד'.
הרמב"ם לימדנו לחלק בין הכופרים למיניהם, וביאר כי הנוצרים הינם מאמינים בתורת משה שניתנה מסיני, אלא שאמונתם באחדות הבורא יתברך שמו פגומה, והם נקראים "מינים", והרי המה עובדי עבודה זרה. אך המוסלמים, אמונתם באחדות הבורא, שלימה היא, ומנהיגם אינו אל נביא בלבד. אבל פגומים הם בכך שאינם מאמינים בתורה מסיני. אלו כופרים באחדותו יתברך ואלו כופרים בתורה מן שמים.
אמנם, יש כופרים אשר גרועים המה מכל הכופרים, והינם עומדים בדיוטא התחתונה ביותר. הם כת הדוגלים שבריאת העולם היתה (ח"ו) תוצאה של "תאונה" מקרית שאירעה בקוסמוס הכופרים בכל עולם הרוחניות, וב"צלם אלקים" שבאדם. הרי הם כבהמות נדמו, מבלי להבין כי חביב אדם שנברא בצלם, ומבלי להשכיל כי המין האנושי עומד ממעל למין החי בכללו. מדרגת הכופרים הללו עומדת בשורה אחת עם מדריגת כפירתו של עמלק, אשר כפי שנתבאר היה עמלק כופר בכל בתכלית הכפירה. וזו היא חובתנו כהיום הזה במצות זכר עמלק – להתנגד בכל עוז וכח לכופרים הללו, הגרועים מכל, ונגד אותם הדומים להם.
