המן זוכה לכבוד רב מאת המלך, עד כי יוצאת פקודה מלכותית האומרת: "כל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן צוה לו המלך" (פרק ג' פסוק א'-ג'). העומדים בשער המלך היו בוודאי אנשים רמי מעלה, ואם הם הצטוו לחלוק להמן כבוד, כל שכן שאר אזרחי הממלכה השתחוו לו.
כאשר המן יוצא לאחר המשתה הראשון שערכה אסתר כשכולו מסוחרר מהכבוד הרם שזכה לסעוד בצוותא עם המלך והמלכה, כתוב: "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו, וימלא המן על מרדכי חמה". המן אינו מגלה כלפי חוץ את אשר מתחולל בלבו, "ויתאפק המן ויבוא אל ביתו, וישלח ויבא את כל אוהביו ואת זרש אשתו". הוא מספר על כבודו, עושרו ומשפחתו הענפה, על הכבוד הרב שזכה לו מאת המלך, שגידלו על כל השרים ועבדי המלך. שיא פסגת ההצלחה: "אף לא הביאה אסתר המלכה אל המשתה אשר עשתה, כי אם אותי, וגם למחר אני קרוא לה עם המלך". אך כל זה אינו שווה בעיניו, כאשר הוא רואה את מרדכי יושב בשער המלך. מדוע המן לא היה יכול לעבור על כך לסדר היום. אחד מכל הממלכה לא משתחווה, מה האסון?
כאשר אנו מתבוננים בפרשת חטאו של אדם הראשון, עלינו להבין כי חטא זה מהווה מעין "אב טיפוס" של כל החטאים העתידיים. אנו מוצאים שם דו-שיח בין האישה והנחש: "ויאמר אל האישה, אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן. ותאמר האישה אל הנחש, מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו, פן תמותון".
אנו מבחינים כאן ברצונו של הנחש להגדיל את האיסור – "מכל עץ הגן" – הכל אסור לכם. האשה עונה – אין זה נכון. הכל מותר. רק העץ אשר בתוך הגן – עץ הדעת אסור לנו. ממשיך הנחש: "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודע טוב ורע", העץ גורם לפקיחת העיניים ומביא ל"והייתם כאלוקים". כאן היתה הנפילה, כאן הוא הצליח! למרות שכל העולם היה שלהם, ולא היו להם שום מגבלות אחרות, מלבד העץ המדובר – עץ הדעת. הוא היה שקול בעיניהם כנגד הכל. הגמרא שואלת היכן מצאנו אדם שיש לו הכל, מלבד פרט קטן אחד, ופרט זה משבש בעיניו את הכל. ומוצאת את המן, כולם כרעו והשתחוו לו. ורק אחד אינו משתחווה, וכי מה איכפת לו? אך לא. והמקרים דומים. "המן העץ", גם שם היה הכל, אך הפרט הקטן שנחסר, הסתיר את כל "היש" הגדול.
