כאשר הצטווה המן מפי אחשוורוש להרכיב את מרדכי על הסוס, הלך לחפשו בבית המדרש, ומצאו מלמד הלכות קמיצה לחכמים. כיוון שראה מרדכי את המן מגיע וסוסו אחוז בידו, החל לחשוש, אמר להם לחכמים: רשע זה בא להרוג אותי, לכו מלפניו כדי שלא תיכוו בגחלתו. באותה שעה התעטף מרדכי ועמד בתפילה. המתין המן עד שסיים מרדכי את תפילתו ושאל אותו: במה עסקתם קודם שבאתי? השיבו מרדכי כי בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הנודב מנחה, מביא מלוא קומצו סולת, ובכך היה מתכפר לו. אמר לו המן: קומץ הקמח שלכם, העיסוק בהלכות הקרבת העומר, דחה את עשרת אלפי ככר הכסף שלי.
יש להבין, הכיצד המן הגיע להשגה כה עליונה כי עסקם של ישראל בדברי תורה, הוא שהכריע את עשרת אלפי ככר הכסף שלו והציל את ישראל מהגזירה? גם אם היו שואלים אותנו, מה הכריע את הכף והציל את כלל ישראל מגזירת המן, בוודאי היינו אומרים כי שלושת ימי הצום, בהם צמו ישראל לילה ויום, ושפכו את תחינתם בפני בורא עולם שיושיעם מידי הצורר, הם שהצילו מגזירת המן.
יתרה מזו, לו היה המן חי בזמננו, בוודאי היה טוען כי הנהגת אחשוורוש שהורה לחלוק כבוד מלכים למרדכי, היתה מחוייבות טבעית, ותוצאה מחובתו כלפי מרדכי שהציל אותו ממוות בטוח מידיהם של בגתן ותרש. הרי אין דבר 'הגיוני' יותר מאשר לשלם שכר למי שהציל את המלך ממוות, ואין לכך כל קשר עם השגחת השי"ת להציל את ישראל, אך המן הרשע, בן בנו של קרהו, הכיר בכך שלימוד הלכות קמיצה שלמדו חכמים מפיו של מרדכי, הצילם.
ברם הביאור הוא, כי רק גאוותו ויוהרתו של האדם, היא המונעת ממנו לראות את האמת נכוחה. כאשר המלך אחשוורוש אמר להמן: 'מהר קח את הלבוש ואת הסוס, כאשר אמרת ועשה כן למרדכי היהודי', כל גאוותו של המן נשברה והתרסקה לרסיסים. ברגע בו קורסת גאוות האדם, הוא מגיע מיד אל האמת האמונה ולכל ההשגות הגבוהות והנעלות ביותר בעולם. אפילו המן, נכדו של עמלק – המהווה סמל לדורות של מי שאינו מאמין בהשגחת ה', אלא רואה את המתנהל בבריאה רק כדרך מקרה – הגיע להשגה כי לימוד התורה הציל את עם ישראל מכליה. אותו המן, לו היה בא יום קודם לכן ורואה כיצד לומדים החכמים הלכות קמיצה, לא היה רואה בכך כלום, אלא היה מלגלג על כך, לאחר שנפל ונתנוהו לעבד מבוזה לפני מרדכי שנוא נפשו, ירדה ממנו הגאווה ויכול היה לראות את אור האמת, עד כדי כך שתלה את נס ההצלה בלימוד התורה.
