המושג השגחה עליונה כולל שני מרכיבים: א. אלוקים רואה ויודע את כל מעשיהם של בני האדם. ב. הוא גומל להם שכר או עונש בהתאם למעשיהם.
בחירה – האדם שונה מכל הנבראים בכך שמעשיו בתחום הבחירה בין הטוב לרע ובין חיי מוסר וקדושה לבין חיי חטא – נגזרים מכוח החלטתו ובחירתו בלבד, ולא כתוצאה מאינסטינקטים ומתכונות מחייבות.
אף שברור שלתכונות יש השפעה גדולה מאד על האדם, הן אינן מחייבות. ביכולתו של האדם להתנגד להן ולבחור בטוב, בצודק ובמוסרי, על פני הנעים, הנוח והמפתה.
יכולת זו, היא העומדת מאחורי ציווי התורה לבחור בטוב. כלשון הפסוק: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים" (דברים ל', ט"ו). זאת מאחר שברור שלא ניתן לצוות על עשיית מעשה מסויים או להימנע ממנו, אלא כאשר למצווה יש את היכולת לכך.
הכל בהשגחה
אחת השאלות הצפות ועולות היא הסתירה, לכאורה, בין בחירתו של האדם לבין ההשגחה האלוקית.
ההשגחה האלוקית משמעותה: הסמכות והיכולת היחידה לקבוע את גורלו המוחלט של כל אדם, נתונה בידו הבלעדית של אלוקים.
מצד שני, מוצאים אנו שכחלק מיכולת הבחירה החופשית יש לאדם יכולת פעולה עצמאית. לכאורה, ביכולתו להזיק ואף להמית גם את מי שההשגחה האלוקית לא גזרה עליו שיינזק או ימות.
למעשה, סתירה זו היתה אחת מטענותיו של איוב. איוב שהיה מודע לצדקותו ולמעשיו הטובים, העיד על עצמו: "עד אגוע לא אסיר תומתי ממני" (איוב כ"ז, ה'). לאור זאת, הוא סבר שעושרו והצלחתו אמורים להתמיד על פי כללי הצדק. והנה, לאכזבתו, נוכח לראות שרכושו הרב נבזז על ידי רשעים בעלי בחירה, תושבי שבא וכשדים.
במרכז תשובתו של האלוקים לאיוב הוא מסביר את הסיבה לכך שאינו מונע מהרשעים לבצע את מחשבות ליבם הרע ולהזיק לבני אדם. זאת מאחר שאם תישלל מהאדם יכולת הבחירה, לא יהיה כל שוני בין האדם לבין בעלי החיים חסרי הבחירה, שטבעם מכריחם להתנהג באופן מסויים.
לכאורה, נראה כי לבעל הבחירה יש יכולת להזיק ולהמית אף את מי שאינו ראוי לעונש, ולולא הרשע שבחר להזיקו או לצערו, היה הנפגע חי את חייו בטוב ובנעימים.
למעשה, אין זה נכון. לשום אדם אין כל יכולת להמית או להזיק, ואף לא לצער, את מי שהקב"ה לא גזר עליו צער זה. כל האנשים הנפגעים ע"י בעלי בחירה אחרים, אינם נפגעים מחמת בחירתו של הזולת, אלא מחמת שהוחלט במרום שאותו אדם ייענש. והוא נענש ע"י האדם שבחר ברע. יש כאן שילוב של שני מקרים שקרו יחד.
יסוד זה מוכח כאשר מנע דוד המלך מאבישי בן צרויה להמית את שמעי בן גרא שקיללו, בנימוק הבא: "כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן… הניחו לו ויקלל, כי אמר לו ה'" (שמואל-ב' ט"ז, ה').
דוד משוכנע שאלמלא נגזר עליו משמים שיקללוהו, לא היה ביכולתו של שמעי בן גרא לקללו. דוד טוען שה"אחראי" האמיתי לצער שנגרם לו הוא הקב"ה. שמעי אינו אלא "מבצע" את גזרותיו. ומאחר שכך: "הניחו לו ויקלל".
קביעה נחרצת זו – "ה' אמר לו קלל" – לא היתה יכולה להיאמר, אילו היתה יכולת הבחירה של האדם בלתי מוגבלת, והיה באפשרותו להזיק או לקלל אף את מי שלא נגזר עליו משמים שיצטער.
כך גם החלומות שעוררו את כעס אחי יוסף, שגרמו למכירתו לעבד ושהביאו לניסיונותיו הקשים בבית פוטיפר ולמאסרו הממושך – כולם התגשמו כתוצאה ישירה של אותה מכירה. עתה כל אחיו עומדים ומשתחווים לפניו ארצה, כאותן אלומות שראה בחלומו.
למעשה, כל המשתתפים היו כלי משחק ביד ההשגחה העליונה: האחים שחשבו לסכל את החלומות על ידי מכירת אחיהם לעבד, המדיינים והישמעאלים, פוטיפר ואשתו. גם הזבוב שנפל לכוס פרעה והאבן שמצאה את דרכה אל פתו של פרעה, שהביאו למאסרם של שר האופים ושל שר המשקים. אף חלום השרים וחלומות פרעה – כל אלה היו אבני דרך בידי ההשגחה העליונה. למעשה, גם העם המצרי – אומה שלמה זכתה לשבע שנות שפע שלא היו כמותן, והתייסרה בשנות הרעב, כדי להגשים את חלומו של הצדיק.
ה', שוכן מרומים, מכוון את אורחותינו לייעוד הידוע לו בלבד. בבוא הגאולה השלמה, תפקחנה עינינו ונראה כמה טובות עשה ה' עמנו, כיצד אחז בידינו והנחה אותנו בדרכנו!
הדבר נכון גם לגבי חיי הפרט וגם לגבי חיי הכלל. לא היה מאורע נורא יותר מאשר המצור, הרעב, חורבן בית המקדש, נהרות הדם והגלות האיומה. להפתעתנו, הנביא מגלה לנו, בדבר ה', כי הדברים התרחשו מתוך התחשבות מיוחדת: "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאום ה', מחשבות שלום ולא לרעה" (ירמיהו כ"ט, י"א). חז"ל מגלים לנו שחסד מיוחד היה טמון בהקדמת החורבן. החורבן התרחש לפני שגודש העבירות יכריע את הכף לכיליון גמור, חלילה. בעת החורבן היה גם חסד מיוחד בשפיכת חמתו של ה' על העצים ועל האבנים של בית המקדש. כך הופחתה עוצמת המכה שניחתה על האנשים עצמם. חסד מיוחד היה גם בגלות יהויכין שקדמה לגלות צדקיהו. בגלות זו הוגלו תלמידי החכמים לבבל, כדי לבנות שם מקום תורה ולהניח תשתית רוחנית לעם הגולה שיבוא בעקבותיהם.
ההשגחה האלוקית מסמנת מטרות ואת והמהלכים המובילים אליהן, בסדרת צעדים שיובנו לבני האדם רק בראייה למפרע, לאחר סיום התהליך.
עלינו לדעת שיש לנו אב אוהב בשמים, אב שעינו פקוחה עלינו וידו מנחה אותנו – לטובתנו. לפעמים האב נותן לבנו יד, לפעמים הוא נושאו על כתפיו, יש שהוא משיב בשלילה לבקשת בנו, ולפעמים הוא מייסרו ומוכיחו. אך תמיד – "לטובה הוא עושה". תמיד יש לאב כוונה טובה ותועלתית.
כל אחד מאיתנו, אם אך יתבונן במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שהתרחשו – מקרים שבשעתם נראו כה רעים ונוראים, אסונות ופגעים, ולבסוף הוברר שהם היו שלבים בדרך שהובילה לטובה.
קל לראות זאת לאחר מעשה, להביט לאחור ולהודות. קל יהיה לכל אדם, וגם לאומה בכללותה, להבין זאת בבוא הגאולה, שעליה נאמר: "בשוב ה' את שיבת ציון – אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה" (תהילים קכ"ו, ב').
אולם רק בעלי אמונה מושרשת, איתנה ומחושלת מסוגלים לחוש זאת גם בעת החשיכה, הפגעים והכאב. רק הם, יש ביכולתם לחוש ולדעת שהם נמצאים בידיים בטוחות, בידי ה'.
עתה עולה השאלה: אם כל כוחו של בעל הבחירה הוא רק לממש ולבצע את הגזירה האלוקית, וצערו או מיתתו של חברו היו מתבצעים אף בלעדיו, מדוע, איפוא, הוא נענש? הרי בסך הכל הוא ביצע את גזר דינו של הקב"ה, והמעשים היו מתבצעים אף אם הוא לא היה "עוזר" לממשם?
העיקרון העולה מהאמור לעיל, שגם לבעל בחירה אין כל יכולת להזיק או להמית את מי שעונש זה לא נגזר עליו מן השמים. כל המחשבות והמעשים העולים בלב האדם להיטיב או להרע לאדם מסויים, מתרחשים לאחר שמן השמים נקבע שאמנם לאותו אדם מגיע אותו גמול.
