לשון הקודש אינה שפה אנושית פשוטה, היא כביכול שפתו של הבורא עצמו, שבה ברא את העולם ובה דיבר עם הנביאים.
מובא בחז"ל: "כשם שניתנה התורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש" (בראשית רבה יח, ד). ובמקום אחר נאמר: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נה, א). וכן נאמר בספר יצירה שהעולם נברא בכ"ב אותיות אלף בית.
לכל אות מאותיות הא"ב יש שורש רוחני נעלה, אשר התגשמותו בעולם הזה היא בצורת האות שלפנינו. צירופי עניינים רוחניים נעלים הם המולידים בעולמנו נבראים שונים, ושמותיהם של הנבראים בלשון הקודש הם צירופי האותיות המורות על שורשיהם הרוחניים.
קיימת התאמה בין השמות שבלשון זו לבין הנבראים. המילים אינן מקריות כלל, אלא מכוונות למהות הפנימית של כל מה שהן באות להביע.
לשון הקודש אינה לשון "הסכמית" בדרך כל הלשונות, אלא לשון "מצד העצם", הלשון מבטאת את מהותו האמיתית של כל דבר.
לשון הקודש היא לשונם של ישראל, וכשם שישראל הינם חלק ה' ונחלתו, כך גם לשונם.
הלשונות של אומות העולם הן, מעיקר מהותן הרוחנית, ולשונם של ישראל שורשה בבחירתם ובמעלתם הרוחנית: "אתה בחרתנו מכל העמים" וממילא "ורוממתנו מכל הלשונות".
הלשון העברית שבידינו אינה, אלא שריד מהלשון העשירה והמלאה שהשתמשו בה אבותינו בזמן התנ"ך. ומכאן הקושי שבהבנת פסוקים רבים בתנ"ך – שאין אנו יודעים את לשוננו בשלמות. הלשון הערבית, לעומת זאת, שדובריה לא גלו מארצם. המשיכה לשמור על אוצר המלים העשיר שלה, ומכאן ההבדל שבין העברית לערבית.