התפיסה האלוקית של המצוות שבין אדם לחברו שונה לחלוטין מהגישה שנוקטת החברה האנושית. לפי תורתנו, הבורא ניצב במרכז ההוויה, וממרכז זה נובעת החובה לגמול חסד.
בתפיסת העולם האנושית המצוות שבין אדם לחברו אינן נחשבות כחובה, אלא כמעשים של רשות ושל 'לפנים משורת הדין'. לעומת זאת, ביהדות מצוות אלו הן חובה גמורה ואינן פחותות בדרגת חומרתן מהמצוות שבין אדם למקום. לדוגמה, מצוות גמילות חסד על ריבוי גווניה: הכנסת אורחים, ביקור חולים, הכנסת כלה והלויית המת, מחייבת כל יהודי לא פחות ממצוות תפילין או שבת.
זאת ועוד, התפיסה המעלה על נס את טוב לבו של האדם, תפיסה הרואה באדם וברצונו הטוב את חזות הכל, עלולה לגלוש לסגידה לאדם על מגרעותיו ועל חולשותיו, ולהופכו לפסגה שאין למעלה ממנה. רק מי שמכיר בכך שעבודת האלוקים על כל ענפיה היא הנושא המרכזי בחיי האדם, אינו משלים עם חסרונות אנושיים והוא שואף תמיד לתקנם, במקום להנציחם או להעלותם על נס.
עינינו רואות את הקרבנות הרבים שמקריבות כיום חברות נאורות ומתקדמות על מזבח חופש הפרט. לדוגמה, בחברות אלו אין מקום לצוות על המנעות מאיסורים, כדוגמת נקימה ונטירה. לדעתם, "זכותו" הבסיסית של כל יחיד לשנוא כל אחד כאוות נפשו, כשם שהוא רשאי גם לאהוב את מי שיחפוץ. על אחת כמה וכמה שבחברות אלו אין מקום להטלת מגבלות על הדיבור ואין מקום לאיסורי רכילות או לשון הרע. כמו כן, אין להטיל מגבלות על רצונות כחמדה וכתאוה. רק התורה המתבססת על ההנחה שהקב"ה עומד במרכז ההוויה והתודעה, רואה תופעות אלו בחומרה, מאחר שבכל אלו קיימת המגבלה הבסיסית של הבלטת האדם ושל דחיקת רגלי השכינה.
ה' שברא את העולם ואת האדם הוא זה שמצווה לאהוב את הזולת ולהיטיב לו.
