הבעיה האנושית שבה מתגלה האדם כלא מאושר, העסיקה את הפילוסופים ומומחי כוחות הנפש, והיא אולי הבעיה העיקרית המטרידה את האדם, אחרי הצורך לשרוד. גם אם בדורנו הטכנולוגיה התפתחה והקלה על חיי האנושות, היא לא הביאה להגברת תחושת האושר של המין האנושי. יש אפילו שיאמרו שהיא החמירה את מצבו הנפשי.
חוסר האושר המצוי ברגשותיהם של בני המין האנושי, אינו נובע מהעדר אמצעים וסיבות שיביאו את האדם אל פסגת האושר. אדרבה, העולם עשיר במרכיבים האמורים לעשות את האדם מאושר. תחושת חוסר הסיפוק שלו נעוצה בהתייחסות לא נכונה לסובב אותו.
הבורא שילב ברגשות האדם את תחושת חוסר הסיפוק מהישגיו, כדי להגביר את שאיפותיו בחלקיו הרוחניים. כדי שגם לאחר שסייע לחברו ולאחר ששיפר את עצמו, לא ירגיש רוויה, אלא יחוש שעדיין לא עשה די. אך האדם על פי רוב משנה את יעד רגשותיו. בדברים רוחניים הינו מסתפק במועט, ומעשה טוב מרווה אותו, גם אם היה זה מעשה פעוט. את תחושת חוסר הסיפוק, המצויה ברגשותיו, הוא מלבה ומרחיב בהישגיו הגשמיים.
אנו יכולים לראות זאת בכך שהאדם מרגיש צורך לאגור ממון ורכוש בכמות רבה יותר ממה שיוכל להנות ממנה בימי חייו. הסיבה לכך היא שאכן בורא עולם הטביע תכונה זאת ברגשותיו, כדי שיאגור מצוות ורוחניות לעולם הבא, אך דרכו של האדם, שאינו חושב די על עתידו הרוחני, ומשקיע את משאביו בעתידו הגשמי.
תחושת ההנאה אינה שייכת לעולם הזה אלא לעולם הבא. אילו היתה שייכת לעולם הזה, היינו נהנים ממה שיש לנו, ולא היינו שואפים מעבר לכך. הננו נמצאים בעולם חומרי ומוגבל שאין בו כל אפשרות למצות אושר, ורק בעולם שאין בו את המגבלות הללו, העולם הבא, שם יכול להיות מקום העידון השלם.
הייתכן כי עולם כה מתוחכם, שבו התבונה האין סופית מתפרצת מכל פרט, היתכן שרק חיי האדם יהיו כה קשים ואומללים? דבר זה מפורש בדברי המשנה: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד', כ"ח). העולם אשר בראו הבורא, עולם מאושר הוא. אלא אנו אשר יצאנו מעולם האושר אל עולם הסבל ע"י שלשת התכונות הללו. כדי לשהות בעולם מאושר, עלינו לא להיכנע לשלושת התכונות השליליות הללו. רק כאשר נשכיל להכיר בכך ונתגבר עליהן, נוכל להיות מאושרים.