"היהודי הנודד", זהו התואר שהודבק ליהודי הנודד לכל אורך ההיסטוריה, פעם מחמת שגורש מארצו, פעם מאיומי האומרים לכלותו, או לקנוס רכושו. גזירת הנדידה הקשה נגזרה על העם הזה במרומים, כבר מראשית דרכו.
כך נתנסה אבי האומה, לפתע היה עליו לקום ולעזוב מקום מגורים, סביבה תומכת וקרובי משפחה. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').
היה עליו ליטול מקל נדודים ולצאת לעבר יעד נעלם. לאן? הוא לא שאל. הוא לא הרהר הרהור אחד אחר מצות קונו. מיהר לדרך בזריזות שאפיינה את כל הליכותיו: "וילך אברהם", מיד, "כאשר צוה ה'".
גם צאצאיו של אברהם עמדו בהצלחה בנסיון דומה. כאשר הם נצטוו, אנשים, נשים וטף, לצאת ממצרים אל המדבר הבלתי נודע, איש מהם לא שאל כיצד יצאו לדרך? כיצד יוכלו לצעוד במדבר, בארץ לא זרועה, ללא אמצעי קיום מינימליים? דור שלם יצא לצעוד בשממה. ואכן, העיד עליהם הקב"ה, כי נאמנותם העמוקה לו, לא תשכח לעד. זכות הנדידה בישימון תעמוד להם לנצח: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה".
מנין שאבו בני ישראל כח נדידה זה? היתה זו המורשת של אברהם, אביהם הראשון. הוא סלל את דרך ההליכה אחר ה'. בניו ונכדיו המשיכו לצעוד בה.
אביהם נצטווה לצאת ממולדתו – הוראה חד משמעית להתבדל מן הסביבה והנהגותיה – לנהל אורח חיים שונה!
גם הם, למרות הלחצים שהופעלו עליהם לנטוש דתם, הם דבקו בה! יחידים מול רבים, גילו נחישות ואומץ לב. בגאוות אב דגול – בגאוות העברי המובדל נדדו בדד לאורך כל ההסטוריה בדרך שנסללה ע"י אבי האומה.
