העובדה שעם ישראל ממשיך להתקיים שלושת אלפים וחמש מאות שנה בחטיבה נפרדת, למרות היותו מפוזר ומפורד בין העמים, מצביעה על מחיצת ברזל נעלמת המפסיקה בין ישראל לעמים. יד ה', המכוונת את ההיסטוריה, היא זו ששמרה על בדידותו של עם ישראל.
אחת התופעות המפליאות ביותר בתולדות המין האנושי היא סוד קיומו של עם ישראל, כשם שקיומו הוא מן התופעות החורגות בהיסטוריה, כך היא גם שנאת ישראל.
שנאת ישראל שימשה מכשיר בידי ההשגחה העליונה לשמירת קיומו של עם ישראל.
גם בימינו, כשמתבוללים קהלים שלמים של יהודים בקרב הנכרים, נותר היהודי בודד בין שכניו. לעולם אין הוא מצליח להתערות לחלוטין בסביבה הנכרית, תמיד הוא "היהודי" הזר. גם במקומות שאין אנטישמיות, מתנגדים פעמים רבות לנישואי תערובת דווקא הורי הצד הנכרי.
למסקנה זו הגיעו יהודים רבים ששאפו בכל ליבם להיקלט בחברה הנכרית, וכיוון שזו לא קלטתם באופן מוחלט, פנו לה עורף וייסדו את התנועה הלאומית. הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא ד"ר הרצל, יהודי מתבולל שהזדעזע זעזוע עמוק למראה האנטישמיות הגלויה במשפט דרייפוס. וכך הוא כותב: "לשוא אנו פטריוטים נאמנים ובקצת מקומות אפילו מופלגים. לשוא אנו מביאים אותם קרבנות רכוש ודם כשכנינו האזרחים. לשוא אנו עמלים להעלות את תהילת מולדתינו באמנויות ובמדעים, ואת עושרו על ידי כלכלה ומסחר. במולדתנו, שאף בהן אנו יושבים זה מאות שנים, אנו מוקעים כזרים, לעתים קרובות בפיהם של אלה, שטרם היו בארץ בעוד אבותינו כבר נאנחו בה" (מתוך המבוא ל"מדינת היהודים").
גם כשקמה מדינת היהודים הנכספת, לא יצא עם ישראל מן הבדידות שנגזרה עליו, לא זו בלבד שמדינת ישראל מוקפת מכל עבריה באויבים הזוממים להשמידה, אלא שהיא עומדת שוב ושוב מול העולם כולו. ברוב ההצבעות באומות המאוחדות נמצאת המדינה במיעוט, ופעמים רבות במיעוט של מדינה אחת… אין מקבילה לתופעה של בדידות מוזרה זו.
יותר מכל הורגשה בדידותו של עם ישראל בימי חורבן יהדות אירופה בשואה הנוראה, לא זו בלבד שאויבינו התגלו במלוא אכזריותם, אלא שגם הידידים מאומות העולם, ידידים שהיינו בטוחים בעזרתם, עמדו מנגד. וודאי, היו חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אולם כנגד מעשי ההצלה של בודדים, עומדת במלוא החריפות העובדה שאומות העולם כולו היו אדישות לגורלנו. תגובותיהן של בעלות הברית למלחמה זו של הנאצים ביהודים, היו עקביות בחולשתן ובחוסר היעילות שלהן. בתקופה הראשונה, כשהנאצים הכשירו את הקרקע לרצח המתוכנן, העלימו בעלות הברית את התכניות הנאציות, כשהחיסול הנאצי התנהל בקצב מלא, והיה הכרח תכוף בצעדי תגמול נמרצים כלפי גרמניה, הסתפקו מעצמות הברית בהצהרות מחאה מילוליות בלבד. עם התפוררותה של העוצמה הנאצית, כשנפתחו אפשרויות להציל כמה מקיבוצי היהודים מתוך גיא ההריגה – נתרשלו בעלות הברית בדבר, לא פיתחו כל מפעל הצלה ראוי לשמו.
במלחמות החוזרות ונשנות עם הערבים, מלחמות על עצם קיומינו, אנו נאלצים לנהל לבדנו, ללא בעלי ברית. אמנם קיימת עזרה של אומות העולם (במלחמת השחרור: צ'כיה, במלחמת סיני: צרפת, בשתי המלחמות האחרונות: ארצות הברית), אולם עזרה זו אינה יציבה. מצפונו של העולם אינו מתעורר למראה אומות גדולות הקמות על עם קטן ומטרה לכלותו מן העולם. מי שזוכר את ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים, כששר החוץ הישראלי התרוצץ מבירה אחת לחברתה לבקש עזרה, ונדחה בלך ושוב, לא ישכח את התחושה הנוראה של בדידות שאין ממנה מוצא.
היסטוריונים עמדו על סיבות שונות לשנאת ישראל. החשובה שבהם, ללא ספק, היא השנאה הדתית, בפרט שנאת הנצרות ליהדות. אמנם שנאת ישראל לא בטלה מן העולם, עם ירידת מעמדה של הדת באומות העולם. אך ללא ספק היתה למאות השנים של ההטפה הדתית נגד היהדות השפעה כבירה. מאות שנים הוצג היהודי כנציג השטן וכוחות הטומאה עלי אדמות. ילדים נוצריים שלא ראו יהודי מימיהם, למדו עליו בבית הספר ו"ידעו" פרטי פרטים על דמותו השטנית.
בנוסף לגורם הדתי הם עמדו על גורמים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. אמנם אין להכחיש שגורמים אלה מלאו תפקיד חשוב בהתעוררות השנאה לישראל. אלא שאין בכל ההסברים הללו כדי להפחית מאומה מן הפלא שבתופעת האנטישמיות. כל ההיסטוריה האנושית מלאה במעשים של שנאת האומות. המפליא הוא ההיקף של התופעה ורציפותה ההיסטורית. מפליא ביותר הוא שהיהודים שנואים בכל דור ודור מסיבה שונה. היהודים מוצגים במקום אחד כמהפכנים קומוניסטיים, ובמקום אחר כנציגי הקאפיטליזם הבינלאומי. היהודים נשנאו על ידי עובדי האלילים של העולם העתיק, באותה מידה שנשנאו אחר כך על ידי בני הדת שתורתה נולדה בחיק היהדות עצמה. מפליא עוד יותר שנשנאו אחר כך על ידי תיאיסטים מובהקים. אין לך דבר והיפוכו בעולם שלא שימש בשנאת ישראל.
את ראשיתה של האנטישמיות אפשר לראות בדברי פרעה. "הבה נתחכמה לו", והיא נמשכת מאז ברצף בלתי פוסק. מן הסופרים ההלניטיים עד הספרות האנטישמית של ימינו, אין תופעה זו יורדת מן הבמה ההיסטורי. טענות המן על "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" ש"דתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם" (אסתר ג', ח') הן טענות האנטישמים בתקופה ההליניסטית והרוסית, והן גם נשמעות עד עצם היום הזה.
אין להכחיש את הסיבות הטבעיות לשנאת ישראל, אלא שסיבות אלו עצמן אינן אלא אמצעים בידי ההשגחה העליונה לקיום אותה שנאה. עם ישראל נבחר מכל העמים להיות קרוב לאלוקים, ונתייחד בהשגחה מיוחדת על כל קורותיו. יד ה' מציצה מבין החרכים, וכל מי שיש לו עין לראות ולב לשמוע ולהבין מבחין בה.
שנאת הדת היהודית אינה שנאת דת סתם, אלא קנאת דתות השקר בדת האמת, וכך כותב הרמב"ם:
"ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר: 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם" (דברים ד, ח) – קנאונו הגויים כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו" (מתוך "אגרת תימן").
אין שנאת ישראל שנאת היהודים, אלא שנאת היהדות. השנאה שרוחשים ליהודים היא פועל יוצא מן שנאת הרע והטמא לטהור ולטוב. הגורמים השונים של שנאת היהודים אינם אלא גורמי משנה, שקיימו את השנאה, גם כשפסקה הקנאה הדתית מן העולם וגם כשפסקו רבים מן היהודים לייצג את תורת ישראל ומצוותיה.
