מקובל אצל כל ההיסטוריונים שדברי הימים של עם ישראל הינם מיוחדים במינם. מיום היותו לעם ועד לתקופתנו, דרכו של עמנו רצופה בשרשרת של מאורעות מפליאים, הנוגדים את ההיגיון ואת המהלך ההיסטורי השגרתי. הכללים המקובלים בתולדותיהם של עמים אחרים אינם תקפים כאשר מדובר בהיסטוריה של עם ישראל.
בלעם אמר בנבואתו על ישראל: "הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט’). דברים אלו, שנכתבו בתורה לפני כשלושת אלפים שנה, מאפיינים את עם ישראל לאורך כל שנות ההיסטוריה שלו. מסלול קורותיו של עם ישראל אינו מקביל למסלול קורותיו של כל עם אחר. תולדותיו שלו אינן משתבצות בשום מסגרת היסטורית. עובדה מפליאה היא, שתמיד עם ישראל נמצא במרכז המאורעות, וההיסטוריה העולמית קשורה בו וסובבת סביבו. מאורעות רבים וחשובים בקנה מידה עולמי התרחשו בגללו, וזאת ללא כל יחס לגודלו ולעוצמתו. הן הצלחותיו של עם ישראל בעת רצון, והן נפילתו בעת הסתר פנים, חורגות מכל המקובל בהיסטוריה של עמים אחרים.
כאשר סוקרים את קורות עם ישראל, מבחינים שמתוך המעטה של הסתר הפנים, העוטה את ההיסטוריה האנושית, עולה ומבצבצת יד ה’. הנסים והנפלאות המאפיינים את דרכו המיוחדת של העם, מכריזים בהכרזה חד משמעית כי אלו הם קורותיו של עם הזוכה להשגחה פרטית מיוחדת מאת הבורא.
חשוב להדגיש: לעתים היהודים אינם חיים ברמה הרוחנית הנאותה, ואז אין ניכרים עליהם דברי הפסוק: "ונתנך ה’ עליון על כל גויי הארץ" (דברים כ"ח, י"א). אולם גם אז הם אינם יכולים להתערב בין העמים, ובדידותם ניכרת לעין כל.
על עניין זה דיברו הנביאים השכם והערב. הם לימדונו שהתכנית האלוקית הועידה לעם ישראל תפקיד מרכזי, במשפחת העמים, כפי שנאמר: "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות י"ט, ה’). תכנית אלוקית זו תצא אל הפועל בכל תנאי. מן הראוי שהדבר ייעשה מרצונם הטוב של ישראל, מתוך הכרה ושמחה. אולם עליהם לדעת שגם אם יפנו עורף לדברי התורה וינסו להתערב בעמים, מאומה לא יועיל להם.
קיומו הניסי של ישראל עורר מאז ומעולם את תמיהתם של הגויים. רבים מאוד רואים בכך אצבע אלוקים, אחרים ניסו להסביר זאת בתכונותיו המיוחדות של העם.
יש הרוצים להכחיש את הגורם העל טבעי המצוי בהיסטוריה היהודית, ומבארים את העובדה שעם ישראל לא נטמע בין האומות, בקיומה של האנטישמיות. לדעתם, רצו אמנם היהודים להיטמע, אך הגויים לא הניחו להם לעשות זאת.
נצחיותו של היהודי הביאה במבוכה את הגויים, ומתוך כך ניסו להיפטר מנוכחותו המביכה. נראה שעובדת הנצחיות הבליטה את רוחניותו של היהודי, את עליונותו הרוחנית.
הנצחיות מהווה אמנם גורם לאנטישמיות, אולם היא גם מסלקת מראש את אפשרות הצלחתו של רעיון ההשמדה. למרות זאת אין האנטישמים מתעייפים, ובכל דור ודור הם עומדים עלינו מחדש לכלותנו.
לא פעם היה נדמה למתבונן בתולדות ישראל שאפסה ח"ו תקווה, וכי העם נמצא בירידה, שאין אחריה עלייה.
אך למעשה, לא זו בלבד שאין הירידות של עם ישראל מונעות ממנו לשוב ולעלות, אלא שהעלייה שלאחר הירידה, גדולה מן המצב שקדם לירידה.
לקח זה עולה גם מהמאורעות שאירעו בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה. המן ציין את שונותם ואמר: "ודתיהם שונות מכל עם" (מגילה י"ג, ב'). בתואנה זו הוא נעזר כדי לנסות להשמיד את היהודים ולאבדם. למעשה, הסיבה שבעטיה נגזרה על ישראל גזירה זו, היתה העובדה שהם השתתפו בסעודתו של אחשורוש ונהנו ממנה. מרדכי הזהירם שלא ילכו לסעודה, אולם הם טענו שאם לא ילכו, תרחף עליהם סכנה גדולה, שכן בהיעדרם מהסעודה תתבלט יחודיותם. הרצון שלא להיות יוצאי דופן גרם שהיהודים אף השתחוו להמן, כפי שנהגו כל עבדי המלך. גם במקרה זה היה מרדכי היחיד שביקש לשמור מכל משמר על סגולת הייחודיות של עם ישראל. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
הננו רואים כאן את התכנית האלוקית בהתגשמותה. בסופו של דבר, מאומה לא עזר לעם. אדרבה, דווקא ההנאה מן הסעודה ההיא ודווקא הרצון שלא להבליט את ייחודיות עם ישראל, הם שגרמו לגזירה הנוראה ולקצף הגדול.
מה מאלפת היא העובדה שהוזכרה לעיל, שבדברי ההקדמה לגזירת המן נאמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים… ודתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג’, ח’). כל הנסיונות לטשטש ייחודיות סגולית זו לא הועילו. תמיד נותר עם ישראל חריג בין העמים.
העובדה שעם ישראל ממשיך להתקיים שלושת אלפים וחמש מאות שנה כחטיבה נפרדת, למרות היותו מפוזר ומפורד בין העמים, מצביעה על מחיצת ברזל נעלמת המפסיקה בין ישראל לעמים. יד ה', המכוונת את ההיסטוריה, היא זו ששמרה על בדידותו של עם ישראל.
גם כשקמה מדינת היהודים הנכספת, לא יצא עם ישראל מן הבדידות שנגזרה עליו, לא זו בלבד שמדינת ישראל מוקפת מכל עבריה באויבים הזוממים להשמידה, אלא שהיא עומדת שוב ושוב מול העולם כולו. ברוב ההצבעות באומות המאוחדות נמצאת המדינה במיעוט, ופעמים רבות במיעוט של מדינה אחת… אין מקבילה לתופעה של בדידות מוזרה זו.
במלחמות החוזרות ונשנות עם הערבים, מלחמות על עצם קיומינו, אנו נאלצים לנהל לבדנו, ללא בעלי ברית. אמנם קיימת עזרה של אומות העולם (במלחמת השחרור: צ'כיה, במלחמת סיני: צרפת, בשתי המלחמות האחרונות: ארצות הברית), אולם עזרה זו אינה יציבה. מצפונו של העולם אינו מתעורר למראה אומות גדולות הקמות על עם קטן ומטרה לכלותו מן העולם. מי שזוכר את ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים, כששר החוץ הישראלי התרוצץ מבירה אחת לחברתה לבקש עזרה, ונדחה בלך ושוב, לא ישכח את התחושה הנוראה של בדידות שאין ממנה מוצא.
היסטוריונים עמדו על סיבות שונות לשנאת ישראל. החשובה שבהם, ללא ספק, היא השנאה הדתית, בפרט שנאת הנצרות ליהדות. אמנם שנאת ישראל לא בטלה מן העולם, עם ירידת מעמדה של הדת באומות העולם. אך ללא ספק היתה למאות השנים של ההטפה הדתית נגד היהדות השפעה כבירה. מאות שנים הוצג היהודי כנציג השטן וכוחות הטומאה עלי אדמות. ילדים נוצריים שלא ראו יהודי מימיהם, למדו עליו בבית הספר ו"ידעו" פרטי פרטים על דמותו השטנית.
שנאת הדת היהודית אינה שנאת דת סתם, אלא קנאת דתות השקר בדת האמת, וכך כותב הרמב"ם:
"ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם" (דברים ד, ח), קנאונו הגויים כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו" (מתוך "אגרת תימן").
אין שנאת ישראל שנאת היהודים, אלא שנאת היהדות. השנאה שרוחשים ליהודים היא פועל יוצא מן שנאת הרע והטמא לטהור ולטוב. רק לעתיד לבא, כשתשוב האנושות כולה לעבוד את ה' באמת, "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם" (תהילים ק"ד, ל"ה), תפתר מעצמה בעיית האנטישמיות.
