הורים שהענישו את ילדם שלא בצדק נמצאים בדילמה, כשמצד אחד הם נדרשים להתנצל, ומאידך הם חושבים שאסור להורים להצטייר כטועים, ואסור להם לבקש סליחה. חוסר בטחון עצמי זה מביא אותם למסקנה, שאם יודו בטעות, הילד יתחיל לזלזל בהם. משום מה הם לא נותנים את דעתם לעובדה, שלרוב – הילד יודע שההורים טעו, גם כשהם לא מודים בכך. הוא עלול לאבד את האמון בהם, כשיראה שהם נשארים בשלהם, גם אחרי שנודע להם בבירור שהוא לא אשם.
לכן, במקרה של טעות, על ההורה להתנצל ולהודות בטעותו!
מטרתנו בחינוך הילדים היא להרגילם למשמעת פנימית, הכוללת מגוון דרכי נימוס וכללי התנהגות נאותים. ילד הרואה את אביו מטייח את טעויותיו וממאן ליטול עליהן אחריות אישית, האם יטול ממנו דוגמה אישית חיובית? והרי הילד יראה בכך השחתה במלוא מובן המילה.
לעומת זאת, אם נראה לילד שאנו יודעים להתנצל ולבקש סליחה, נלמד אותו פרק במשנת חיים, כי מותר להרכין ראש כשלא צודקים, גם בפני מי שקטן ממך. הילד, כשישמע את בקשת הסליחה, יעריך את הכנות שבה אנו נוהגים עמו, ותתגבר אצלו ההכרה כי פועלים אנו בחינוכו מתוך יושר אישי.
ההתנצלות צריכה להיות קצרה ותמציתית. ודאי שאין להגרר להצטדקויות, שמטרתן להסביר לילד שמקור הטעות נובע מכך שהוא הילד הרע של המשפחה, ותמיד הוא "מושך אש" בהתנהגותו השלילית. גם אם זו הסיבה האמיתית שגרמה לטעות, מעטים הסיכויים שהילד יתפייס מהתנצלות מביישת ומקוממת זו.