כל מאמץ שיעשו בני הזוג להצלחת חיי נישואיהם לא יועיל, אם הם לא ידעו מהי מטרת הנישואין. אם בני הזוג מתחתנים רק למען השגת צרכיהם ומילוי רצונותיהם האישיים – הכשלון בפתח! ניתן כבר לראות את תחילתו!
עולמנו נברא כשהוא מאוחד ומתוקן. אדם הראשון היה אמור לחיות בגן עדן ולהתענג על ה'. חטאו של אדם הראשון חולל בעולם שינויים מהותיים. ממקום אחיד הפך העולם למפורד ומחולק. הפירוד מתבטא בכמה מישורים: חיים – מוות, יצר טוב – יצר רע, איש – אשה ועוד. בתחומים הללו נוצר מתח קבוע. מתח התובע מאיתנו עבודה שמגמתה החזרת העולם לאחדותו, יחד עם תיקון חטאו של האדם הראשון.
תורת ישראל היא היחידה המכוונת אותנו למאמץ הנכון הנדרש בעולם. כיוון חיובי זה נקרא עבודת השלום. עפ"י הגישה היהודית, נישואינו כלולים באותה מטרת-על. חיים משותפים הם תפקיד. איש ואישה – הינם בכלל הדברים הזקוקים לאיחוד בעולמינו. הבורא מזמנם יחד כדי ליצור אחדות. אם כל אחד מבני הזוג מתחתן אך ורק כדי לספק את צרכי עצמו, ולמלא את רצונותיו, הרי שבהכרח, הימצאותם באותו בית גורמת לעובדה שהם מפריעים זה לזה. כשאין גורם המאחד אותם, הם יישארו שניים לעד, האיחוד לא יבוא לידי ביטוי מהותי, והפירוד יוותר לנצח.
גם אם עדיין הזוג הצעיר אינו מכיר בעובדה שקיימת מטרה שלשמה נברא העולם, ואין הוא מודע לכך שמיועד ומוגדר לו תפקיד בעולם, הוא יסכים שהרגשה פנימית ורצון להתאחד (להיות שייך, להיות קשור) פועם בליבו. ללא תחושה זו דומה שלא קיימת סיבה אחרת שתגרום לו לבוא בברית הנישואין. רצון זה הוא צורך שבורא העולם טבע בנו, כדי שנרצה ונפעל למען החזרת העולם לאחדותו.
אחד העקרונות העמוקים ביותר בנפש האדם, הוא הצורך להיות שייך, להיות קשור. צורך זה הוא הגורם לתינוק בין יומו להירגע בחיק אימו, הוא חש ומרגיש אהוב ורצוי.
נאמר בתורה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח) ללא קשר זה, חייו של האדם אינם חיים. החיים לבד מוגדרים בחותם האלוקי בכינוי "לא טוב".
אולם יחד עם זאת, התורה אינה רואה בקשר שבין היחידים צורך בלבד. היא רואה בו דרך ויעד. המסגרת המשפחתית מספקת לכל אדם הזדמנויות אין ספור להשגת תכלית זו. החיבור המשפחתי דורש שותפות, עזרה הדדית, התחשבות ונשיאה משותפת בעול. כל אלו מסייעים לאדם להשלים את מידות ותכונות נפשו.