לפי סדר העולם יש לכל אומה ארץ, שהיא יושבת בה לא בדרך מקרה, אלא ארצה היא המקום המיוחד לה בעולם, ומקומם של ישראל היא הארץ הקדושה, וישיבתם מחוץ למקומם היא חריגה מסדרו של העולם. בנוסף סדר העולם מחייב שכל אומה תהיה ברשות עצמה, כל שעבוד של אומה מן האומות פורץ פרצה גדולה בסדריו של הקב"ה. ומכיון שכל שינוי בסדרי העולם יכול להיות קיים רק בדרך ארעית, ממילא מוכח שהגלות אינה קבע, כי הגלות מעידה על הגאולה. 

הדורות אחרונים נגזר עליהם סבל כתוצאה מן העלטה האחרונה בטרם אור! מדוע נבחרו דווקא האנשים הללו להשתלשל מן העולמות העליונים בימי החושך? לשאלה זאת נענה במשל: בכדי לייפות את כתרו של מלך משלשלים כורים למעבה בטן האדמה, שיחצבו אבני חן. בור תחתיות זה של המחצב דחוס באדים חריפים, שאין בכוחם של בני פמליית המלך לעמוד בהם. הגופים המעודנים לא יסכינו לסבול אויר בלתי מזוכך לצורך חציבת המרגליות בשביל המלך. נאלצים, איפוא, לבחור כורים פשוטים, שאלמלא הם לא יתכן בשום אופן לשבץ את כתב המלך באבני חן כה יפות, והם, המייפים ומקשטים את הכתר בחירוף נפש להשתלשל למכרה. לפיכך, בוחרים בדרך כלל למטרה זו אנשים שנתחייבו בראשם למלך, ובהם תלוי כבודו.

לפני ביאת משיחנו ההסתר הגדול, אלה שתפקידם להעלות את היהלומים המשתבצים בכתר המלוכה – הם ניצוצות הקדושה שאדם מישראל מעלה ממעמקים, הדורות הללו אינם נעלים מקודמיהם, ברם, יתכן שרק הם מסוגלים לחצוב את היהלומים הנחוצים ליפוי כתר מלכותו של ה' יתברך. יתכן כי נפשות מלפני דור לא היו מסוגלים לסבול אויר כה מחניק, ורק אנשים מגושמים כמונו מוכשרים למשימה זו. אמנם איננו יותר מכורים שחורים, אולם במידה ונגשים את יעודנו, אנו המייפים את הכתר ומכינים את דורו של משיח.