לכל אדם ישנה יכולת לבצע מעשים טובים או רעים על פי בחירתו. כלשון הפסוק: "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל', י"ט). וכדברי הרמב"ם: "רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו" (הלכות תשובה ה').
אחת מטענותיו של איוב היתה כפירתו ביכולת בחירתם של בני האדם. זאת לאור העובדה, שאלוקים יודע את כל מעשי בני האדם – הן את אלו שכבר נעשו והן את המעשים העתידים להעשות.
באותו רגע שהקב"ה יודע במה יבחר אדם – טען איוב – שוב אין ביכולת האדם לבחור באפשרות השנייה. וזאת, מפני שאם יבחר בה, יתגלה שידיעתו של הקב"ה היתה מוטעית.
ידיעתו של האדם היא מוגבלת, מאחר שהאדם מקבל את חכמתו מחוצה לו, מאלוקים. עובדה זו גורמת גם לרמות חכמה שונות בין אדם לאדם. זאת מאחר שמקור החכמה הוא מאלוקים, והוא נותן אותה לכל אחד מהם במינון שונה.
לעומת זאת, חכמתו של אלוקים שונה, מאחר שהוא אינו מקבלה מאחרים, שהרי נאמר: "אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה) – אין כוח אחר פרט לו. כשם שאלוקים עצמו נעלה מכל גבולות ומגבלות, כך גם חכמתו ויתר תכונותיו מושלמות הן ובלתי מוגבלות.
כשם שאין כוח באדם לראות את הבורא, שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ'), כך גם אין כוח באדם להשיג את דעתו של הבורא.
ידיעתו של הבורא שונה מידיעתנו, ואת סוג הידיעה הבלתי מוכרת, אין ביכולתנו להבין. שנאמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'" (ישעיהו נ"ה, ח').
משמעות הדבר, שידיעה כשלנו אמנם סותרת את הבחירה, אך ידיעתו של הבורא שונה משלנו. ומאחר שאין לה מגבלות אנושיות, ידיעתו אינה סותרת את הבחירה.
הגדרת הידיעה
ידיעתו של הקב"ה היא ידיעה הבאה לאחר הבחירה, לאחר שבחר האדם ועשה את מעשיו כבחירתו, כשבידו אפשרות אמיתית לבחור בכל אחת ממגוון האפשרויות הקיימות. מעשה זה בא כתוצאה מבחירתו ולא מהכרח, שהרי הבורא נתן את הבחירה לבני האדם. את הידיעה הזאת, שמקורה לאחר בחירתו של האדם, יודע הקב"ה לפני הבחירה.
במילים אחרות: בחירת האדם, מעצם משמעותה, היא אמיתית ומשוחררת מכפייה כלשהי, כי הידיעה האלוקית היא ידיעה שלאחר הבחירה.
השכל האנושי מתקשה להבין את הידיעה האלוקית, מאחר שבמאגר המידע האנושי אין סוג ידיעה דומה.
כדי להבין במה שונה ידיעתו של אלוקים מהידיעה האנושית, יש להבין תחילה את יכולותיה של ההבנה האנושית, ובעקבות כך גם את מגבלותיה.
אין ביכולת ההבנה האנושית לדעת היום במה יבחר פלוני בעוד עשר שנים. רק לאחר שעברו עשר שנים, יודעים אנו מה התרחש ובמה בחר פלוני.
הסיבה נעוצה ב"מחסום הזמן". עשר השנים ניצבות כמחיצה עבה, שאינה מותירה פתח להציץ ולראות את הנעשה מאחוריהן. העתיד ניצב מאחורי "מחיצת הזמן".
בעיית "מחסום הזמן" היא תוצאה ישירה של מגבלה אנושית ושל אי יכולתנו לדלג על פני הזמן שבו אנו נמצאים. לו נמצאה אפשרות להתגבר ולדלג על מגבלה זו, היתה לאדם היכולת לעמוד היום ולראות מ"כאן" – מנקודת הזמן שבה הוא נמצא עתה – את העתיד.
קיימים מושגים שבהם האדם עוקף את מחסום הזמן, באמצעות "שימוש במנהרת זמן":
א. הדמיון – התיאור הבא מוכר ודאי לרבים: פלוני משתרך בדרכו אי שם ורעבונו מציק לו מאד. והנה, הוא נזכר בסעודה טובה שאכל אמש, או בזו הממתינה לו בביתו. דמיונו ניצת, רעבונו נרגע מעט, וקיבתו מתחילה להפריש מיצי עיכול כמו בעת אכילתו. הדמיון דילג על מחסומי המרחק והזמן. על אף הימצאותו של האדם הרחק מביתו, "השתכנעה" מערכת העיכול שבגופו שהוא יושב עתה ואוכל.
ב. הנבואה – חלק מהנבואות מתוארות כ"ראיית" העתיד. כמו: "הראה הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני" (מסכת גיטין נ"ז:). אלוקים "מראה" לנביא את ההתרחשות העתידית, וכך מתוודע הנביא אל העתיד כעד ראייה.
אנו חיים בעולם בן שלושה מימדים. בנבואה האלוקים מגלה בפני האדם עולמות ורבדים נוספים, שלא היתה לו כל אפשרות להשיג אותם בהיותו במימד נמוך יותר. באותו אופן, הרובד הרוחני, הוא בבחינת מימד נוסף, מימד שאין לנו כל תפיסה בו. יש מושגים ותופעות השייכים לעולמות הרוחניים שאין לנו כל תפיסה בעומקם.
אחת מנקודות ההבדל בין העולם הגשמי לעולמות הרוחניים היא מושג הזמן. התהליך של זרימת הזמן מתקיים כתוצאה משינויים במציאות, ואילו במצב שבו אין שינויים במציאות, אין משמעות למושג הזמן. למעשה, שם אין זרימת זמן כלל. הסיבה לכל השינויים במציאות היא מהות החומר המשתנה תדיר, ואילו במערכת רוחנית, שבה אין חומר, אין שינויים במציאות ואין זרימת זמן.
מימדי החומר, המרחב והזמן הם מגבלה הקיימת בעולם החומרי, אך אינה קיימת בעולמות הרוחניים. מעבר לכך, ככל שמתרחקים מעולם החומר ועולים בדרגות הרוחניות ובעולמות הרוחניים, מימדי המציאות (חומר, מרחב וזמן) הולכים ומתכווצים.
אדם הנמצא בעולם החומר תופס את המציאות עם מגבלות החומר, המרחב והזמן. ואילו כאשר יגיע האדם להשגה גבוהה יותר באמצעות חושים נוספים של הנשמה, יהיה ביכולתו לתפוס את המציאות הרוחנית ללא מגבלות אלו.
השאלה של ידיעה ובחירה שייכת רק במערכת שקיימת בה זרימה של זמן והבדל בין עבר, הווה ועתיד. לעומת זאת, במערכת שאין בה זרימת זמן, לא תיתכן סתירה בין העתיד לבין ההווה. קיים שם רק הווה נצחי.
כאמור, בעולמות הרוחניים אין סתירה בין ידיעת הבורא הקודמת לבחירה, שהרי הכל מתרחש בהווה בלבד. כשם שאדם הצופה בחברו ורואה את מעשיו, אינו שולל את בחירתו החופשית, כך ידיעתו של הבורא בהווה הנצחי אינה סותרת את בחירת האדם.
במשנה בפרקי אבות נאמר: "הכל צפוי והרשות נתונה" (ג', ט"ו) – כאדם הצופה בזמן הווה, וצפייתו אינה שוללת את הרשות הנתונה, את בחירתו החופשית של חברו.
חסר כלים וחושים לתפוס את המציאות הרוחנית ולהבין את התנהלותה, בדומה לאדם חסר חוש טעם, אשר לא יוכל להבין טעמו של אפרסק.
הידיעה האלוקית
כשם שאלוקים משולל ממגבלה כלשהי, כך גם ידיעתו הינה נעלה ומשוללת מגבלות.
בהתאם לכך, ידיעתו של אלוקים אינה במה נבחר מחר, אלא במה "בחרנו מחר", כמוסבר להלן.
ידיעתו היא מוחלטת, והוא יודע את העתיד באמצעות ה"ידיעה שאחרי הבחירה", הידיעה במה שהאדם כבר בחר. לאלוקים, בשונה מהאדם, אין צורך להמתין עד שתתבצע הבחירה בפועל, הוא יודע זאת כבר עתה, לפני שהיא נעשתה. וזאת כאמור, מאחר שמחסום הזמן אינו מגבילו, ויש ביכולתו לראות עתה את העתיד מעבר לחומת הזמן.
ניתן להבין זאת יותר אם נזכור שאף הזמן עצמו הוא נברא ככל הנבראים. מהות הזמן היא תולדה תמידית של תנועת מאורות השמים, השמש והירח. בהצטברות היממות המורכבות מיום (שמש) ולילה (ירח) – נוצרות יחידות של שבועות, חודשים ושנים.
כשהקב"ה חפץ, יש ביכולתו לעצור את הזמן או לשנותו, כפי שעשה במלחמת כיבוש הארץ על ידי יהושע. בעת שעמדה השמש לשקוע והמלחמה עם האמוריים עדיין לא הסתיימה, ציווה לשמש שתעצור את מהלכה ולא תשקע: "שמש בגבעון דום" (יהושע י', י"ב).
מגבלות התפיסה האנושי
הבורא רוצה שהאדם יבין את הנהגתו ואת פעולותיו. אולם הבנה זו תלויה בידיעה היסודית שהבורא פועל בדרך בני אדם, כלומר, בהתאם ליכולת התפיסה וההבנה של הנבראים.
האדם תופס רק דברים נפרדים ומוגדרים בהגדרת הכמות (גודל, משקל, צבע וכו'), כמו כל ענייני החומר. אך אין האדם תופס דברים מופשטים ובלתי מורכבים, כמו מציאות הנשמה ושאר הנושאים הרוחניים. מכיוון שמציאות הבורא היא אחדות פשוטה, כלומר, בלתי מורכבת ובלתי מתחלקת לחלקים ולבחינות שונות, לכן, אין לאדם תפיסה במהות הבורא.
הבורא מתגלה לאדם רק כפי ערכו ויכולת תפיסתו של האדם. אין הבורא מגלה את עצמותו ואת מהותו, שכן אין לאדם תפיסה בו כלל. הבורא מגלה לאדם חלק קטן מרצונו ולא חלקים מיכולתו האמיתית. הוא מגלה לאדם גילויים מסויימים המותאמים ליכולת התפיסה וההשגה של האדם.
משל למה הדבר דומה: למחנך בכיר ובעל שיעור קומה, אשר יש לו ידיעות נרחבות בשיטות חינוך שונות. עליו להקנות מסר ברור לילד בגיל שלוש. הילד הקטן מבין רק שהתנהגותו לא היתה ראויה ויש לשנותה, אך למחנך הבכיר יש מערכת שלמה של שיקולים חינוכיים עמוקים, שהביאו אותו לנהוג באופן שבו נהג כלפי הילד. לילד אין כל אפשרות לתפוס ולהבין בכלי התפיסה שלו רמת מורכבות מעין זו.
בדומה לכך, הבורא מגלה לאדם רק את רצונו, ולא את יכולתו או את מהותו. בנוסף לכך, הוא מגלה לו רק חלק מסויים מרצונו, שכן, אין לאדם כלים לתפוס דברים בדרגה הגבוהה יותר.
כל התארים שבאמצעותם אנו מתארים את הבורא (רחום, חנון, גיבור וכדו'), וכל הפעולות שאנו מייחסים לבורא (זכירה, מחשבה, ידיעה וכדו'), אינם בעצמותו ובמהותו, אלא הם גילויים מסויימים שהבורא מגלה לנו לפי ערכנו ויכולת ההשגה שלנו, שכן במהותו של הבורא אין לנו תפיסה כלל.
אין לנו כל אפשרות להבין את מידותיו ואת פעולותיו של הבורא במהותן, ואין לאדם כל תפיסה והשגה באופן שבו הבורא יודע את ההתרחשויות. שכן זוהי השגה מעבר ליכולת תפיסת האדם. עם זאת, הבורא מגלה לנו לפי יכולת המושגים שלנו, שהוא אכן יודע את ההתרחשויות. למרות ששכל האדם אינו תופס את הדבר, מכל מקום, ברור, שאין לאדם יכולת לומר שקיימת סתירה בין ידיעת הבורא לבחירה החופשית, שכן אין לאדם כל תפיסה והשגה בידיעתו של הבורא.
שתי השגות ושתי מערכות
האדם תופס ומשיג את המציאות ואת פעולות הבורא בשני אופנים ובשני רבדים:
א. המערכת האנושית – המציאות שבתוך הבריאה. הבורא מתגלה לנו רק לפי ערכנו ומושגינו האנושיים, ולכן, האדם משיג את הבורא רק כפי המושגים האנושיים (רחום, גיבור, רואה, שומע), ולא כפי מהותו ועצמותו. אמנם, קיימת חשיבות רבה להשגות אלו, שכן הן מאפשרות לאדם לדעת ולהבין את רצון הבורא ביחס לנבראים.
ב. המערכת האלוקית – המציאות שמחוץ לבריאה. כבר התבאר לעיל שאין לאדם השגה ותפיסה במערכת שמחוץ לבריאה, וכן אין לאדם כל השגה ותפיסה במהות הבורא ובעצמותו (כפי שהילד הקטן משיג רק את הגילויים שגילה לו המחנך לפי תפיסתו, ולא את מהות המחנך וערכיו החינוכיים).
לא תיתכן סתירה בין שני האופנים של ההשגה, שכן אלו השגות ברבדים שונים. ברבדים גבוהים יותר ובהשגה גבוהה יותר, תפיסת המציאות משתנה וגם מציאות הדברים עצמם משתנה. כפי שקרני השמש פועלות פעולות סותרות – הן משחירות חפץ אחד ומלבינות חפץ שני, כך גם הבחינות השונות של ההשגה הן גילויים שונים, ובשורשן אין ביניהם סתירה.
אדם המטשטש את הגבולות שבין שני סוגי ההשגות ומערב את שתי המערכות יחדיו, נופל לטעויות חמורות ולקושיות שונות, למרות שהן מדומות בלבד.
בגמרא (ראש השנה ט"ז.) מובא שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון (פירוש, אחד אחד), ואף על פי כן כולם נסקרים בסקירה אחת. ברור, שהבחינה של "כבני מרון" היא כפי השגת האדם במערכת האנושית שבתוך הבריאה, ואילו הבחינה של "בסקירה אחת" שייכת למערכת האלוקית שמחוץ לבריאה, שאין לאדם השגה בה. לכן, מי שחושב שהבחינה של "כבני מרון" (אחד אחד) סותרת את הבחינה של "בסקירה אחת", הרי הוא טועה.
מי שחושב שהבחינה של "בסקירה אחת" אינה מאפשרת בחינה של "כבני מרון", כלומר, השגחה על כל פרט ופרט, הרי הוא טועה טעות חמורה יותר. זאת מכיוון שהוא רוצה להכניס למערכת האנושית שבתוך הבריאה השגות השייכות למערכת האלוקית שמחוץ לבריאה, והשגות אלו הן למעלה מתפיסת אנוש.
עירוב תחומים זה הוא שורש התמיהות שאנו נתקלים בהן במחשבתנו, כגון, צמצום לעומת 'בלתי מוגבל', ידיעה ובחירה וכדו'. עלינו לדעת ולהכיר שהמערכת האנושית היא הגילוי הנכון רק לפי תפיסתנו, ואילו המערכת האלוקית, שמחוץ לבריאה, אינה ניתנת להשגה.
באותו אופן מתבאר שמי שחושב שהבחירה החופשית סותרת את ידיעת הבורא, הרי הוא טועה. שכן הבחירה שייכת למערכת האנושית, ואילו ידיעת הבורא שייכת למערכת האלוקית, ועל כן, אין בה מגבלות. מי שחושב שידיעת הבורא אינה מאפשרת בחירה חופשית, הרי הוא טועה טעות חמורה יותר, שכן הוא רוצה להכניס את המערכת האלוקית לתוך המערכת האנושית, למרות שאין לאדם כל השגה במערכת זו.
נשתמש שוב במשל של המחנך והילד. קיימים שני רבדים: המערכת האישית של הילד, שבה הוא משיג כפי המושגים שלו, ומערכת המחנך, שבה אין לילד השגה, שכן אין הילד יכול לתפוס את מהות ערכי החינוך. ואמנם, עירוב של שתי המערכות יוצר סתירות מדומות אצל הילד.
כאשר המחנך מגלה לילד פנים זועפות, הילד מבין שהמחנך כועס עליו. הילד תופס גם שקיימת סתירה בין כעס והקפדה לבין אהבה וחיבה. ולכן, בעת שהמחנך כועס עליו, הוא אינו יכול גם לאהוב אותו. למעשה, המחנך כן אוהב את הילד, אך מגלה לו פנים זועפות, כדי שיבין שהוא צריך לשנות את התנהגותו.
נמצא, שאין כל סתירה בין תוכחה ופנים זועפות לבין אהבה וחיבה. הכול נובע משורש אחד. אך במערכת המושגים של הילד קיימת סתירה בין תוכחה לאהבה. ואכן, סתירה מדומה זו, היא תוצאה של הכנסת מערכת ההשגות של המחנך לתוך מערכת ההשגות של הילד הקטן.
תהליך הבחירה החופשית
אדם מכור לעישון, עד שהכאבים בחזהו מדירים שינה מעיניו. בשוכבו מיוסר על יצועו, נחושה החלטתו להפסיק מיד לעשן. עם קומו בבוקר, הוא חש תשוקה עזה לטבק. "סיגריה אחת לא תזיק לי", הוא חושב. זמן קצר לאחר שסיים לעשן את הסיגריה ה"אחת", הוא חש שנית בכמיהה גדולה לעשן, ושוב הוא משכנע את עצמו: "עוד סיגריה אחת לא תזיק".
מה גורם לאדם להוליך את עצמו שולל? הייתכן כי הרצון לעשן גובר על תהליך החשיבה ההגיוני? והרי רצון העישון חלש מן הרצון שלא לסבול כאבים?
התשובה לכך היא ששני רצונות מתחרים קיימים באדם. האדם מחליט ביודעין להתעלם מטיעוניו האמיתיים של הרצון האחד ולאמץ את האחר, על טיעוניו הכוזבים.
המסקנה היא כי במערכת השיקולים קיים גורם נוסף מלבד שני הרצונות, והוא הקובע את הבחירה. גורם זה אינו אלא האדם עצמו. הוא מסוגל להטות את מחשבתו מן האמת, למרות שהיא ברורה לו לחלוטין.
הבחירה תלויה באדם לבדו. אין גורם חיצוני שמעורב בה. כל אדם שבחר בחירה חופשית – ולו פעם אחת בחייו – וגבר על יצרו הרע, מכיר בכך. אדם כזה חש בבהירות גמורה שזנח אשליה ובחר באמת.
לכל אדם יש בחירה חופשית – בנקודה שבה האמת והשקר נפגשים. הבחירה מתבצעת בנקודה שבה האמת תוקפת את האשלייה שיוצר כוח השקר.
רוב פעולותיו של האדם מתרחשות ללא כל התנגשות בין אמת לשקר. הן עולות בקנה אחד עם האמת האובייקטיבית שבליבו. מי שעומד ומחליט אם לקנות לארוחתו פיצה או פלאפל – אין החלטה זו בגדר "בחירה" כלל. אדם בוחר בחירה חופשית ביודעין, רק בקו הגבול שבין כוחות הטוב וכוחות הרע שבקרבו.
יש לזכור! נקודת בחירה אינה נשארת במקום קבוע. עם כל בחירה טובה עולה האדם לרמה רוחנית גבוהה יותר. במקרה זה נקודות בחירה של התנגשות בין טוב לרע, שהיו קודם לכן בקו החזית, עברו לשטחי העורף המצויים בשליטת היצר הטוב, ופעולות אלו יתבצעו שוב ללא מאבק וללא בחירה.
לעומתו, ויתור לטובת הרע מסיג את גבולו של הטוב, ומעשה שקודם לכן עלה לאדם במאבק עם מצפונו, ייעשה מעתה ללא בחירה כלל וללא מאבק עם מצפונו, בבחינת: "עבירה גוררת עבירה" (מסכת אבות).
סביבה ובחירה
לחינוך יש תפקיד נכבד בקביעה של נקודת הבחירה. מיקומה של הבחירה יהיה גבוה אצל אדם אשר חונך למעשים טובים, כדבר המובן מאליו. לדוגמה, מי שחונך בסביבה של אנשים המקדישים את חייהם לעשיית מעשים טובים, לא תהיה לו התמודדות האם לחטוא חטא חמור או לא. ההתמודדות תהיה: האם לקיים מצוה בכוונה ובמסירות עמוקה או בכוונה שטחית בלבד. לעומתו, אדם אשר חונך בין חוטאים, אין לו בחירה כלל לגנוב או להשתכר ביושר. נקודת הבחירה שלו עשויה להיות האם לירות בקורבנו מחשש שיתגלה או להניחו. כאן נפגשים בקרבו כוחות הטוב והרע, האמת והשקר, שקולים על כף המאזנים. עמוק בליבו – רצח נחשב בעיניו רע. זו האמת אשר מגלה לו יצרו הטוב, אבל הוא מתפתה להכחיש אמת זו או לעוות אותה.
חינוך וסביבה אינם משפיעים על אופי הבחירה, אלא על תחום פעילותה, על מיקומה של נקודת הבחירה בסולם הערכים המוסרי.
לכל יצורי אנוש יש כוח להבין את האמת, לדבוק בה ולסרב לסטות ממנה, למרות האשליות המפתות של השקר. כוח זה קיים תמיד, בין אם הגביה החינוך את נקודת הבחירה או הנמיך אותה. יכולתו של האדם לאמץ את האמת, כפי שהוא מכיר אותה, שווה בכל המצבים.
תכלית האדם בעולמו היא להתמודד בכל שלב עם התקוממות הרע אשר בתוכו. העימותים בוא יבואו, שכן זה טבעו של היצר, שהוא כוח המרד שבאדם. כל כוונה להתעלות (מבחינה מוסרית ורוחנית) מעוררת את התנגדותו הנמרצת. חכמינו אמרו: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מסכת מכות כ"ג, ב'). רצונו של האלוקים לאפשר לעם ישראל חיים רצופי בחירות טובות, גדושי זכויות. לכן, סיפק לנו ה' הזדמנויות רבות לקיים תורה ומצוות. ככל ששדה הקרב גדול יותר, כן גדלים הסיכויים למעשי גבורה, והנצחונות הם בעלי ערך רב יותר.