האדם, מורכב משני חלקים: החלק החומרי והחלק הרוחני. גופו אמנם מורכב ביותר ומורכבותו עולה על כל מה שניתן לשער, אולם בסיכומו של דבר, הוא אינו אלא מערכת ביולוגית הכפופה לחוקים ביולוגיים-כימיים-פיזיים, ותו לא. חוקרי הטבע עוסקים בחקר חלק זה של האדם, כשם שהם עוסקים בחקר שאר התופעות המצויות בעולמנו החומרי.
בצמוד לחלק חומרי זה מצוי באדם מרכיב נוסף, הוא החלק הרוחני. כאן ניצבת לפנינו מערכת סבוכה ומורכבת של דחפים, יצרים, יכולת בחירה ושאיפות. מערכת זו אינה ניתנת למדידה, למחקר ולחישובים, במובן המקובל בתחום הפיזיקה, אולם מציאותם של כוחות רוחניים אלו מורגשת היטב בחיי האדם.
על קיומם של שני חלקים אלו באדם מיידעת אותנו התורה כאשר היא מספרת על בריאתו של אדם הראשון: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). בבריאה זו, שאדם שמה, מצויים שני מרכיבים: עפר מן האדמה, כלומר, חלק חומרי גופני, וכן מצויה בו נשמת חיים, שנופחה מפי עליון.
עפ"י משנת היהדות, דוקא החלק הרוחני-הנשמתי הוא המאפיין את האדם והוא המייחד אותו מכל יתר הברואים. גופו של האדם ורוחו שואפים להיות משוחררים ובלתי תלויים באחרים. היהדות רואה את שיאה של החירות בחירות הרוח. רק כאשר רוחו של האדם משוחררת מלחצים ומכפיה, האדם הינו בן-חורין אמיתי. לעומת זאת עצמאות גופנית בפני עצמה, אינה מעידה על חירות מושלמת.
חירות הרוח היא כה קובעת עד שהאדם יכול להיות משועבד מבחינה גופנית, ולמרות זאת הוא ישא עליו את התואר "בן-חורין", אם אמנם רוחו תהיה משוחררת ובלתי תלויה באחרים. בתוככי השעבוד הגופני יכול לחיות בן חורין אמיתי, החי את חייו הפנימיים בהתאם לרוחו ולנשמתו, הפועמים בו תדיר.