בהמליכנו מדי שנה את בוראנו, תוקעים אנו בשופר. השופר הופך את קבלת עול מלכות שמים לעניין מוחשי, שלא רק הלב, המוח והנשמה משתתפים בו, אלא האדם כולו. העיניים רואות את המעמד, האוזן שומעת את קול השופר, והגוף כולו מתרשם. זוהי התקיעה, הקול הישר והמתמשך, המבשר את שלטונו של מלך מלכי המלכים.
יחד עמה, אנו משלבים את קול התרועה. בתרועה, שהוא קול שבור עולה ויורד, קיים מימד של "אזעקה", קריאה לעריכת חשבון הנפש.
האדם מטבעו אוהב את ההרגל. לו היה צריך להחליט מחדש בכל יום על דרכו בחיים, לא היה מוצא מנוח מרוב התלבטויות.
אנחנו מעדיפים לסמוך על מה שהורגלנו אליו, כי הדבר פוטר אותנו מחובת המחשבה וחוסך מאיתנו תהפוכות תמידיות באורח חיינו. אולם המתמכר לשלטון ההרגל, פותח פתח לנטיות שליליות שיש באפשרותן להאחז בו מבלי שישים לב. מעידה חד פעמית עשויה להפוך להרגל קבוע, עליו, שוכחים, יצטרכו בסוף לתת דין וחשבון. זהו נשקו העיקרי של השטן האורב לאדם תמיד ומנסה להכשילו.
תקיעת השופר באה לעורר את האדם מאדישותו, היא מבקשת להעניק לאדם מספר רגעים של מחשבה כנה ואמיתית, רגעים בהם ישאל את עצמו: "היכן אני נמצא? מה קורה איתי?". די ברגעים ספורים כדי לחולל מהפך, אם אמנם האדם מוכן להכיר במצבו כפי שהוא באמת.
תקיעת השופר היא "רגע של אמת", רגע שלמענו נועד ראש השנה.
