בראש השנה כל באי עולם נכתבים מה יהיה דינם בשנה הבאה. ביום הכיפורים, יום הסליחה, המחילה יחתמו. האם לא היה מן הראוי שקודם יחול יום הכיפורים, אז נשוב בתשובה, נתוודה על עוונותינו, נצום, נתפלל ונזכה לסליחה ולמחילה, ואז יחול ראש השנה וניכתב בו מיד לשנה טובה! התשובה על כך כרוכה בהכרת שורשי נפשנו ונבכיה: שונה הוא הלב מהמוח, שונה היא ההכרה מהידיעה. המוח פועל כמחשב. קולט ידיעות מבין ומסיק מסקנות. אבל הלב הוא שמרן ואיטי. ידיעות השכל מחלחלות אליו לאיטו, אם בכלל. האדם מסרב להכיר במגבלותיו, כחולה הרוצה לקום ממיטתו. רוצה, אבל אינו יכול. הוא חושב שהשכל שולט עליו, ולא היא. הוא חושב שידיעותיו בונות את אישיותו, וזו מחמאה כוזבת. לא זו בלבד שהמוח אינו שולט על הלב. אלא שהלב גם אינו שליט על עצמו. המציאות מוכיחה כי זמן לא רב לאחר שבא האדם בברית הנישואין, והנה האהבה כבר פרחה, הרגשות גאו וכבו, והותירו שובל עשן נמוג. מה קרה? הלוא הרגשות היו רגשות אמת? אלא שלא הייתה כאן בנייה, חדירה לעומק למיסוד הרגשות. הלב המאובן נותר אטום שנים ארוכות חולפות עד שחשים בלב פנימה מסירות ואהבת אמת. כך, לו היה חל יום הכיפורים בתחילה, לא היינו מתעוררים אליו כדבעי. לב האדם אינו נפתח בבת אחת. אלא לאט לאט, שלב אחר שלב. תחילה בימי הסליחות. יום אחר יום. אח"כ הוא נרעש בתקיעת השופר, ונפתח עוד יותר. חודש אלול מכין את הקרקע לפריצת האוטם הנועל, ראש השנה פותח את סגור לבנו, ועשרת ימי תשובה מעניקים לו את השהות, את הזמן הנחוץ להסתגל למורא הדין. וכך, בבואנו ליום הכיפורים, מוכן הלב להיכנע, לבקש באמת סליחה ומחילה – ולזכות לה.
