עם ישראל חווה מעודו שתי תקופות. התקופה הראשונה התחילה עם יציאת מצרים, דרך קבלת התורה, כיבוש הארץ, החיים על פי נבואה ובית המקדש עד ליום חורבנו. בתקופה זו היתה הנהגת ה' עמנו נהירה וברורה. היה ניכר בעליל שכאשר עושים את רצון ה', זוכים לשפע טובה ממרומים. ואם, חלילה, עוברים על מצוותיו, נענשים. בכל עת שהיתה ירידה רוחנית – בא הסבל. וכששבו אל ה' – הסתלקה הרעה.
לעומת זאת, מחורבן בית המקדש ואילך הכול נעשה חשוך, לא ברור ולא מובן. דרכי הנהגת ה' נסתרות הן. מאז ועד היום, החושך הולך ומתגבר.
בשנות גלותנו ידע עמנו תקופות של זריחה ושקיעה, תקופות של פריחה וכמישה, אך תמיד ידע לשמור על גחלת האמונה. גם במצבים הקשים ביותר, קיבלו היהודים דין שמים באהבה. גם בתוך החושך הנורא, הם ידעו להבחין באור האמונה.
כיום אנו שרויים בהסתר בתוך הסתר. לנגד עינינו מתרחשים דברים עצומים, אך איננו זוכרים כי בורא העולם הוא זה שמנהל את העולם והכול בא מידו.
העולם אינו מגיב להתנהגותנו באופן שהיינו רוצים שיגיב. מי שמעביר ילד את הכביש, אינו מוצא במדרכה השניה מטבע זהב. השקרן אינו נושך בטעות את לשונו, מיד לאחר אמירת השקר. נהפוך הוא, לעתים קרובות אנו רואים את עושה הרעה מצליח. ויותר מכך, לפעמים אדם עושה מעשה טוב, ואחריו באים הפסד וכישלון, הנראים כנובעים מהמעשה הטוב.
זהו הניסיון של העולם. הוא מטעה אותנו. הוא גורם לנו לתהות ולהתחרט על מעשה טוב, ולפעמים להיפך, לשבח את הרע ואת עושהו. באותו רגע קשה לזכור שהגמול הטוב צפון ושמור לטובים.
לא קל להחזיק מעמד בעולם כה מטעה.
