אנו נקראים לעריכת חשבון נפש מתמיד ולביקורת עצמית, כדי לבחון את מעשינו ואת אורחות חיינו. מטרתה של ביקורת זו לבדוק האם המעשים הם חיוביים או שליליים. בנוסף לכך, גם את המעשים החיוביים עלינו לבקר, האם הם עומדים ברמה נאותה ומה ניתן לשפר באיכותם. ללא חשבון נפש, האדם עלול להידרדר ולהגיע לשפל, שהרי כל דרך איש ישרה היא בעיניו.
ביקורת העצמית – לא זו בלבד שהיא מונעת סטיות מן הדרך, אלא שהיא גם מסוגלת להפוך כישלונות לקרש קפיצה להצלחות. כל אדם עלול לשגות ביום מן הימים, ומטרתו של חשבון הנפש ללמוד מלקחי העבר ולתקנם. בכך הופכים הכישלונות לסיבת הניצחון בעתיד.
ביקורת עצמית זו לא תתכן ללא מעמידה חשופה של האדם נוכח פני עצמו, ללא 'טיוח' של תירוצים וללא הסתתרות מאחורי אמתלאות שאין הם ממש. בתחום זה נדרש האדם לגילוי "לב" ולצעד אמיץ, בלי לחפות על האמת ובלי להציג דברים בצורה חלקית או 'משופצת'.
כשם ששימת – לב נחוצה והכרחית לחלק התורה שבין אדם למקום ולחשיפה עצמית של נטיות האדם בינו לבין עצמו, באותה מידה היא חיונית גם לחלק התורה שבין אדם לחברו. יחסי חברה מתוקנים הם אלו המבוססים על עקרון הנתינה וההענקה לזולת. על ההתייחסות לזולת לבוא מתוך תחושה של השתתפות רגשות הלב בצער הזולת.