מאז ומתמיד האדם שאף לשלוט על הטבע ולשעבד אותו לצרכיו. ואמנם, באמצעות המידע האדם לומד להכיר את כוחות הטבע, לסווג אותם, למדוד אותם ולהבין את המבנה הפנימי של עולם ומלואו. ככל שהאדם מתקדם בגילוי צפונות הטבע, כך מתגלים והולכים בפניו נפלאות הבריאה, תגליות המעידות על היוצר הגדול שברא את העולם ואת כל אשר בו. למעשה, העיסוק האינטנסיבי בחקר הטבע, טומן בחובו סכנה. אדם העסוק כל ימיו בנפלאות הטבע, אדם שראשו שקוע בהבנת העולם המוחשי, שוכח עד מהרה שהוא מתעסק ב"נברא". הוא מסיח את דעתו מהשאלה הנשאלת כאילו מאליה מי ברא כל אלו? שאלה זו תחייב אותו להכיר בכך שקיים גורם מחוץ לטבע, גורם שלא ניתן למדוד אותו, לשקול אותו או לעגן את דרכי התנהגותו במסגרת חוקי הטבע. הוא נמצא מעל כל החוקים, שהרי הוא זה שברא אותם. לעולם המדע קשה להשלים עם הגבלה זו. לנוכח קשיי הבחנה אלו בהוויה הרוחנית, המסתתרת מאחורי פרגוד הטבע, העולם זקוק לתזכורת מוחשית, לשלט מאיר למרחקים המכריז: כל מה שאתה רואה, נברא בידי בורא העולם. השבת, שעליה נאמר: "אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", (שמות לא, יז) היא זו שמכריזה באופן תמידי על הבריאה. אם נדמה לאדם שהוא שולט על הבריאה, באה השבת ומגלה לו שטעות היא בידו. כשם שאין שבוע שאין בו שבת, כך אין עולם ללא בורא.