נראה שההסבר הוא כדלהלן: מנוחה פירושה שלילת מעשה, אי עשייה. לפי ההבנה השטחית סיים א-לוקים את מלאכתו בששת ימי המעשה, כדוגמת נגר המסיים את מלאכת עשיית השולחן. לאחר שהסתיימה המלאכה, אין לנגר קשר כלשהו עם השולחן. על פי מבט שטחי זה ביום השבת הפכה הבריאה לעובדה קיימת, ומאז היא מתנהלת מאליה ללא כל השפעה מבחוץ.
למעשה, לא כך הם פני הדברים. חוקי הטבע הינם ביטוי להשפעה התמידית של הבורא על הבריאה. הוא הנותן להם כח, עוז ועוצמה לפעול. אנו משבחים את הבורא מדי בוקר בתפילת שחרית: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית!" הבריאה לא היתה מסוגלת להתקיים ולו לרגע אחד, אילו היה הבורא מסיר את השגחתו ממנה.
מנוחתו של הקב"ה היא מנוחה יוצרת. יום השבת הינו חלק בלתי נפרד מבריאת העולם: ביום זה נבראה המנוחה, נברא הכח המאפשר את קיום הבריאה בכל עת ובכל שעה. מנוחה זו הינה השלמה הכרחית למלאכת הבריאה, כי בלעדיה לא היה כל קיום לבריאה.
רק עם בואו של יום השבת "כלתה ונגמרה המלאכה". יום השבת הוא האות בין ה' ובין ישראל, ש"ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש".