דמוקרטיה בבניית התא המשפחתי
כיום, לאור הפלורליזם והדמוקרטיה, זכות ההורים לחנך ניצבת בסימן שאלה. לפי הדעה העכשווית, לחנך, פירושו, לעשות שטיפת מוח! כלומר, להקנות ערכים לילד שאתה בעצמך לא בטוח בנכונותם. לפי דעה זו, יש לחכות שהילד יגדל, ואז הוא יוכל לבחור בעצמו!
יתכן שקיים כאן היגיון פילוסופי מסויים: לשם מה לעשות לילד שטיפת מוח במושגים ובערכים שאולי הם כלל אינם נכונים? לכן, אין להורה או למורה הזכות לחנך את הילדים, משום שהם אינם יכולים להעביר ביקורת עליך, ולכן זוהי שטיפת מוח!
אם כך, מה כן? עליך לפתח את כישוריו, את יכולת החשיבה, את הפתיחות ואת הגמישות, אבל אל תגיד לו מה נכון ומה לא. כשיגדל – יחליט בעצמו!
שיטת החינוך הדמוקרטי ('בגדי המלך החדשים')
'דמוקרטיה' – מילת הקסם של שנות האלפיים, מילה השובה לבבות, מילה שהעולם כולו קד קידה עמוקה לכבודה. היא זו שגרמה למהפכה אדירה בכל תפיסת העולם. מעולם ישן שחרב עד היסוד, לעולם חדש בו כל אחד שולט. לכל אדם יש סמכות!
העולם הדמוקרטי מבוסס על כך שאין ערכים קבועים המסורים מראש מדור לדור. כל אדם קובע לעצמו את ערכיו שלו, 'כל אחד והאמת שלו'. לכן, לא ניתן לבוא אל האדם ולצוותו: עשה כך! יש לאפשר לכל אחד לחיות כפי רצונו. אדם אינו יכול לצוות על רעהו: קבל את הערכים שלי, מסיבה פשוטה: כי אם אני הוא יוצרם, כיצד אוכל לצוות על אחר לקבלם?
רבים מכירים את ספרו של פרופסור דרייקורס: 'ילדים – האתגר', שבו הוא מפתח, על פי אותו היגיון פילוסופי, שיטה חינוכית דמוקרטית השוברת את כל המוסכמות הישנות בתחום החינוך.
וכך כותב הוא בהקדמת ספרו:
"ילדים חשים ברגישות מיוחדת את האווירה החברתית. הרעיון כי הם שווי מעמד נקלט על ידם במהירות. הם מבינים כי שוויון זכויותיהם עם המבוגרים הוא עובדה, ושוב אין הם מקבלים את השלטון האוטוקרטי של יחסי שליטים ומקבלי מרות".
פעם הייתה אוטוקרטיה. לאבא היתה מילה של סמכות, והילד מחוייב היה לציית. פקודה של אמא היתה פקודה, והוראה של מורה היתה כבדת משקל.
ברוכים הבאים לעולם החדש, החגיגה נגמרה, לא עוד סמכות וציות, תחי המהפכה!
המשך ציטוט: "ההורים אף הם נוכחים לדעת כי ילדיהם הגיעו לשוויון זכויות עמם, ואינם מחזיקים עוד בשיטה של 'עשה כדברי' בחינוך הילדים".
אתה, כאבא, יודע טוב יותר, יש לך ניסיון רב יותר. גם את, האם, מבינה בהחלט מה טוב באמת לילד. אבל מה לעשות, אין לכם מילה. דמוקרטיה! הילד במרכז!
מה עושים?
דרייקורס מנתח את המצב: "… וכך הגענו אל הדילמה של זמננו".
כלומר, אנחנו בבעיה! הדמוקרטיה ערערה את מעמדנו כהורים בעלי אחריות וסמכות כלפי ילדיהם. נוצר מצב של טשטוש תפקידים. גם לשיטתו של דרייקורס הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, וכך הוא אומר:
"קיימת מבוכה גדולה באשר לאופן השלטת עקרונות הדמוקרטיה. כתוצאה מכך, נתבלבלו התחומים בין חופש לפריקת עול, בין דמוקרטיה לאנרכיה".
דרייקורס מציע להחליף את דרך החינוך עתיקת היומין בחינוך דמוקרטי, למרות שהוא מודע לבעיות הגדולות שחינוך זה יוצר. במילים אחרות, הוא דוגל בשינוי השיטה החינוכית על אף הכשלון הצפוי. לשיטתו, חשוב יותר שההורים יהיו 'עכשוויים' (דמוקרטיים), מאשר שהילדים יהיו מחונכים. הורים רבים דוגלים בשיטתו, והם מוכנים להעמיד את הצלחת חינוך ילדיהם בספק, ובלבד שלא להיות מיושנים.
אפשר גם אחרת…
כיבוד הורים – מתנה לילד
לעומת הגישה הפילוסופית הנ"ל, יש גם גישה פסיכולוגית. מה קורה לנער כאשר אין מחנכים אותו? מה קורה כאשר אין מקנים לו סולם ערכים ברור, כאשר אין מעניקים לו כלי שיפוט לדעת מה טוב ומה לא טוב, מה מותר ומה אסור?
ובכן, ויקטור פרנקל בספרו 'אדם מחפש משמעות' ובספרים נוספים שלו, טוען שעיקר הנוירוזות והבעיות הנפשיות נובעות מכך שלילד אין ערכים מוצקים. כאשר ילד יודע שהוא עשה את הדבר הנכון, יש לו ביטחון. הוא יודע מה נכון ומה לא נכון, הוא רק מתלבט מה לעשות. אם הוא הצליח – גם אם היה לו קשה – לבחור במעשה הנכון, הוא יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר: 'כל הכבוד לי'. ואם הוא לא הצליח, הוא ירגיש בושה כלפי עצמו.
מבנה זה מעצב את אישיות האדם! הוא אומר לעצמו: כל הכבוד לי, אני מסוגל להתגבר, אני מסוגל לשלוט על עצמי, אני יודע את ערכי.
אבל אם מסמנים סימן שאלה על כל הערכים ומעמידים את נכונותם ואמיתותם בסימן שאלה, לעולם לא ידע הילד או הנער אם מה שעשה הוא אכן הדבר הנכון והראוי לעשותו.
למעשה, קיימת כאן סתירה בין הגישה הפילוסופית לגישה הפסיכולוגית. הגישה הפילוסופית טוענת שאסור לחנך לערכים, כי אולי הם אינם נכונים, ואילו הגישה הפסיכולוגית טוענת שאם ילד גדל ללא ערכים מוצקים – הוא בצרה. כי אדם שאינו מסוגל לרכוש ביטחון עצמי הוא בצרה.
ויקטור פרנקל אומר, שגם אם היה הילד דוגל בערכים לא נכונים – הדבר עדיף מאשר חוסר ערכים. כי מדובר בעיצוב אישיות, ולא בעיצוב המוסר!
במילים אחרות, ילד עצמאי, בריא בנפשו ובעל אישיות גדל רק כאשר מילאו הוריו את חובתם לחנכו, רק כאשר חינכו אותו לערכים מוצקים ולא הסתפקו בפיתוח כישוריו ובהקניית כלים להחליט ולבחור לבד, רק כאשר הכירו הוריו בזכותם ובסמכותם לחנך את ילדיהם.
פרופ' דרייקורס מודה על כל זאת. גם לדעתו קיימת בעיה חינוכית קשה מפאת חוסר ערכים וכו'. הוא מצטדק בטענה משונה של "יושר" שאולי הערכים אינם נכונים ואי אפשר להקנותם. הוא עד לחסך הגדול שיווצר מכך, אך הוא מקריב את הכל על מזבח ה"יושר".
גם 'האוטוקרטיה' (שלטון יחיד) אינה דרכה של היהדות. היהדות אינה תובעת מהילדים ציות ומשמעת להורים מעמדת כוח, בשל היותם מבוגרים מילדיהם בשנים.
מה מעניק להורים סמכות כלפי ילדיהם? הציווי "כבד את אביך ואת אמך"! מה מחייב את הילדים במורא הורים? הציווי "איש אמו ואביו תיראו".
ההורים אינם מלמדים את הילד לבצע את רצונם באופן שרירותי, הם מלמדים אותו כיצד לעשות את רצונו של הבורא. ברצון זה מחוייבים שני הצדדים כאחד. סמכותו של ההורה נובעת מכוחו העליון של הבורא, שאליו מחוייב גם ההורה בעצמו. ההורה אינו דורש מן הילד להתנהג בדרך שאינה מחייבת את שניהם. דרך זו היא הטובה ביותר בעבורם, באותה מידה.
בנקודה זו מתבהר ההבדל בין החינוך הכללי לחינוך היהודי. בעוד החינוך הכללי מדבר על הנחלת ערכים של ההורים לילדיהם, משום שהם מבינים שכך טוב יותר לנהוג, הרי שהחינוך המושתת על ערכי היהדות מדבר על הנחלת ערכים שלא ההורים יצרו או בחרו בהם מתוך שוק של ערכים. ערכים אלו מושתתים על יסודות איתנים, על ערכים שקיבלנו בהר סיני מאת הבורא. אלו הם ערכי נצח העומדים מעל למקום ומעבר לזמן, והם אינם משתנים בהתאם לחוות הדעת של פסיכולוג או הוגה דעות כלשהו.
הילד חש שדרישותיהם של הוריו אינן נובעות מהבנתם האישית, אלא מתוך השקפת עולם המייצגת את רצונו של הבורא.
זוהי הדרך שבה דוגלת הגישה הפסיכולוגית שהזכרנו למעלה. זוהי הדרך לבניית אישיותו של הילד ולעיצובה, כדי שיהיה עצמאי. כך בונים לילד סולם ערכים נכון שלפיו הוא ידע לשפוט מה טוב ומה לא טוב. הילד לומד זאת ישירות מהוריו – כשאומרים לו מה יעשה ומה לא יעשה, ובאופן עקיף כשהוא רואה את התנהגות הוריו המשמשת לו דוגמה במקרים דומים. ההורים משמשים איפוא מדריכיו של הילד.
כיבוד הורים אינו מהווה מתנה להורה, מפני שהוא מגדל את הילד (מעין שכר טרחה). אלא היפוכו של דבר: כיבוד הורים הוא מתנה לילד. זהו הכלי המרכזי לעיצוב אישיותו. בוויתור על כך – איננו עושים לו טובה כי אם רעה.
גבולות מקנים תחושת ביטחון לילד. הילד יודע בדיוק מה מצפים ממנו, מה מותר ומה אסור. בים האפשרויות שבו הוא חי, הגבולות מהווים בעבורו עוגן, תחושת יציבות ושלווה. בעזרת הגבולות הוא יודע להכיר את מקומו ביחס לכלל. המסגרת מאפשרת לו מרחב ביטחון שבה הוא יכול לפעול, לבחור ולהתנסות. ילדים הגדלים באופן מסודר עם גבולות, הינם בעלי ביטחון בסיסי. ביטחון זה מקנה להם כוח למלא את המשימות הנדרשות מהם. ציות לחוקים מגביר את תחושת הערך ומעניק לילד הכרה בכוחותיו וביכולותיו. יחד עם כולם, אני יכול, מסוגל ואף נדרש למשימות החיים.
חוקים וגבולות מוכיחים גם על אהבה וגם על איכפתיות. ילד שחי במסגרת של כללים, מאמין שלהוריו איכפת ממנו. הם דואגים לו, מתייחסים אליו וקובעים חוקים בעבורו.
לעומת זאת, ילד שאין מציבים לו כללים, מרגיש אבוד. עליו לנהל בעצמו את חייו. עמוק בליבו הוא מודע לכך שהוא בסך הכול ילד. הוא רוצה להישען על מבוגר בעל ניסיון, שידריך אותו ויאציל עליו מסמכותו. הוא זקוק להורים שיהוו בעבורו משענת יציבה ויקנו לו את התחושה שהציות להורים הוא, בכל מצב, המעשה הטוב ביותר בעבורו.
כמה פעמים…
"כמה פעמים אמרתי לך לא לעלות על הספה עם נעליים…"
"למה אני צריכה להגיד לך אלף פעמים לאסוף את כל הצעצועים מהרצפה…"
"כמה פעמים אסביר לך שאין לוקחים בלי רשות…"
נו, באמת, כמה פעמים????
כמה פעמים נבקש, נעיר, נדבר, נוכיח, נסביר, נזכיר, נשכנע ונצעק, כדי שה"נסיך" יואיל בטובו הגדול לעשות את בקשתנו…
לעתים, חודרת למוחנו מחשבה קטנה, אולי פשוט שמיעתו לקויה, אולי תעלת האוזן סתומה בנוזלים…
'בדיקת גלידה' פשוטה תוכיח לנו שאין מדובר בבעיית שמיעה. נסו ללחוש בקול בינוני ומטה 'מי רוצה גלידה', ומובטח לכם כי תגלו ששמיעתו של הברנש גבוהה בהרבה מהממוצע.
מדוע איפוא אנו מדברים פעמים רבות כל כך, ואין מאזין?
ראשית, אנחנו מדברים פעמים רבות כל כך, משום שאנו עצמנו איננו משוכנעים בסמכות שיש לנו, ובחובתו המוחלטת של הילד לציית לנו.
עלינו להפנים, כי חינוכו של הילד הופקד בידינו מידי בורא עולם. הוא
כהורים המופקדים על חינוכם של ילדיהם, לטובת הילדים בלבד, יש לנו מלוא הסמכות לדרוש מהם את מה שנראה נכון בעינינו. בכך אנו מחנכים את הילד להיות ממושמע וקשוב לגדולים ממנו, תכונה שתהיה חשובה לו גם בעתיד לכשיגדל ויהיה לאיש.
כאשר נהיה משוכנעים בחובתו הבסיסית של הילד לציית למשמעת ולכיבוד הורים, יכיר הילד מהר מאד בכוחה של הסמכות.
בחינוך ילדים אין מקום לדמוקרטיה. מילתו של ההורה צריכה להיות מילה של סמכות, כזו שאין אחריה עוררין.
במצב הקיים, הילד בחושיו העדינים מגלה שיש לו פתח. ההורה לא אמר את המילה האחרונה, הוא יכול להתווכח, להתמקח, להתנגד, קיים סיכוי שההורה ייסוג לאחור. כאשר הסמכותיות אינה מוחלטת, ינצל זאת הילד כדי למצוא פירצה.
לעומת זאת, אם נבוא מתוך הכרת סמכותיות, ודברינו יאמרו כשאנחנו עומדים מאחורי כל מילה ומצפים למשמעת, המשמעת בא תבוא. אולי ייארך זמן עד שילמד הילד והמשמעת תשוב לשרור, אך היא תבוא! מילה של אבא תהיה מילה, בקשה של אמא תהיה קודש…
זהו כוחה של סמכות הבאה ממקום אמיתי, ממבט פנימי על מהות החינוך, מתוך נקודת מוצא יהודית וידיעה ברורה כי מי שהפקיד אותנו על חינוך ילדינו רוצה בסמכות זו ומחייב את הילדים לציית לה. כאן נמצאת הדרך האמיתית להצלחה.
שרירים
הילד מפגין שרירים ואינו מקבל מרות. הוא מתחצף, מטיח בבוטות את מה שהוא חושב. ברוכים הבאים לעולמם של ילדי ה"שרירים"!
כהורים אנו עומדים לא פעם חסרי אונים מול תופעת השרירים שהילד מפגין. הוא יודע מה שהוא רוצה ועומד על שלו. יש לו שיטות מפותחות שנועדו להתיש אותנו. הוא מסרב לציית, ממאן לקבל מרות ומכריח אותנו להיכנע.
וההורים, כאילו לפי תכתיב ידוע מראש, מרימים ידיים ונכנעים!
והילד, במקום להירגע לאחר שקיבל את שלו, מפגין מעתה שרירים חזקים יותר. הוא מאיים להפוך את הבית, רודה באחיו הקטנים, ולעתים גם בגדולים, מזהה את החולשות של כולם. ככל שמוותרים לו, גדלה דרישתו. לא רבים איתו, לא נכנסים איתו לעימותים, השרירים רק צומחים, וחוסר האונים גובר.
מה עושים? שואלים ההורים המוטרדים. היכן טעינו? כבר נתנו לו כל מה שהוא רוצה, מדוע הוא ממשיך?
זאת בדיוק הנקודה. ההורים נתנו לו כל מה שהם חושבים שהוא רוצה, אולם לא את מה שהוא רוצה באמת.
הילד רוצה גבולות! הוא מנסה להפגין שרירים ולבדוק עד כמה הוא יכול להרחיק לכת. הוא מצפה שהוריו הטובים יעצרו אותו ויציבו בפניו את הגבולות, מה אסור ומה מותר, עד כאן ולא יותר.
ואילו ההורים נבהלים מהפגנת הכוח הראשונה שלו, ונכנעים. הילד ממשיך להפגין שרירים, וההורים ממשיכים להיכנע.
החולשה שהפגינו ההורים, שלא מתוך ראיית טובתו האמיתית של הילד, היא זו שמתדלקת את המשך המאבק המופגן.
התשובה לכל המתרחש היא אחת:
עמדות נחרצות וכללים ברורים ללא פשרות, אולם מתוך שיקול דעת והיגיון שהכללים אכן טובים, נכונים, מתאימים וחשובים לילד. אלה יעמדו כתריס בפני הפורענות. כאשר הילד רואה כללים ברורים ומוחלטים ללא פתח של נסיגה מצד הוריו, והוא רואה שהוריו משתדלים לעזור לו לעמוד בהם, מעודדים אותו, מאמינים בו ומגלים סבלנות והבנה לקשייו, הוא ימהר להוציא את הרוח מהמפרשים ויחזור לתקשר עם הוריו בצורה חיובית ובריאה.
המעגל הבלתי פוסק של מפגן כוח, גערות ומאבקים, כניעה, ושוב מאבקי כוח, יבוא לסיומו באופן מוחלט, כאשר יווכח הילד שהגבולות ברורים ומוחלטים, וזאת, כמובן, מתוך זהירות יתר שלא לדרוש ממנו מעל לכוחותיו ולהיכנס למאבקים מיותרים. הכללים שמציבים ההורים אינם נובעים מתוך עמדת כוח, אלא מתוך אחריות לנפשו ולשלומו של הילד, ומתוך הבנה מעמיקה בטובתו של הילד.
הפיקדון שהופקד בידינו יקר, עלינו לשמור עליו מכל משמר. נעשה זאת באופן המוצלח והאמיתי ביותר.
נעים להכיר
דינה מביטה בשעון: אוי ואבוי שבע וחצי!
היא ניגשת לדני הישן, מכורבל תחת השמיכה, ומנסה להעירו:
– דני, שבע וחצי, קום!
– אני לא רוצה לקום!
– דני, כל יום אותו סיפור! מה יהיה הסוף?
– אני לא רוצה ללכת לבית הספר!
– דני, עוד חמש דקות ודי.
– (לאחר חמש דקות) דני, מאוחר, אתה חייב לקום!
– אני לא רוצה ללכת. אני לא הולך!
– דני, זה לא יתכן! כל יום אותו סיפור. אתה חייב ללכת!
– אני לא מוכן. הם צועקים עלי, הם מרביצים לי…
