היכולת להתנתק בעת כניסת השבת ממחשבות חולין ומטרדות גשמיות קשורה לדרך שבה מנהל האדם את חייו בששת ימי המעשה. אדם שתכלית חייו רוחנית, ועיסוקי החול הינם אמצעים הכרחיים לדרך זו ותו לא, יקל עליו להכנס להיכלה של השבת.
ההכרה הרוחנית שרוכש האדם בשבת, חודרת גם לימות החול. את הפסוק: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ז), הסבירו: "זכור את יום השבת בעסקיך בימי המעשה… לקדשו, וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו, הזהיר שיסדר האדם את עסקיו בימי – המעשה באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת". משמעות הדברים היא, שלא זו בלבד שהשבת שולחת קרני אורה לימות החולין, אלא שגם עיסוק נכון בימי החול מכין את האדם לקראת השבת. בששת ימי המעשה על האדם לסדר ולכלכל את ענייניו באופן שכאשר תבוא השבת, הוא יהיה מסוגל להסיח דעת ממעשי החולין. על האדם לדעת כיצד לא לשקוע בתוככי טרדת המלאכה.
על האדם לשכנע את עצמו: רצוני הוא רוחניות! אמנם ההשתדלות החומרית הינה הכרח, אולם אל לה למלא את כל חדרי לבי, היא אינה מהווה את שאיפת חיי.
גישה זו היא ההכנה המאפשרת לאדם לחיות חיים רוחניים מלאים. לעומתו, אדם הקושר את נפשו לענייני העולם הזה, אינו מסוגל להתנתק בהגיעו לגבול ההשתדלות ולהמנע מלהרבות בה. תמיד נדמה לו שעליו להשתדל יותר ויותר. אדם זה, בהגיעו לשעה שבה שבת קודש פורשת את כנפיה, יקשה לו מאד להתנתק מהעול החומרי ומכבלי הגשמיות.
מאליו מובן, שכבר בששת ימי המעשה יש להתכונן ולתכנן את החיים באופן, שבהגיע יום השבת ניתן יהיה להתנתק מטרדות המלאכה. ביום השבת יתחזק האדם באמונה שהקב"ה הוא הבורא, והוא המקיים את הכל. התחזקות זו בשבת תסייע לו בכך, שגם במשך כל ימות השבוע הוא יזכה לחיות לאורו של מבט שבתי זה.