שיטת החישוב של לוח השנה העברי היתה ידועה כבר לחכמי ישראל בתקופות קדומות, אך בפועל קידשו חכמינו את החודש על פי הראייה. בתחילת כל חודש, כאשר נראה הירח מחדש, הגיעו עדים אל לשכת הסנהדרין בירושלים והעידו שהם ראו את מולד הלבנה, ומכח עדותם קידשו בית דין יום זה כ"ראש חודש". אם הגיעו העדים ביום השלושים של החודש שעבר, הפך יום זה להיות היום הראשון של החודש הבא. אולם אם העדים לא הגיעו באותו יום, נדחה ראש חודש ליום שלאחריו.
התורה פותחת את מערכת המצוות שלה במצות קידוש החודש. באותה שעה עדיין שהו בני ישראל על סף הגאולה. היה זה ימים ספורים טרם יציאתם לחירות.
עתה, כאשר החלה בתולדות עם ישראל תקופה חדשה ודמותו הרוחנית של העם החלה לקרום עור וגידים, היה צורך להציב בראש מערכת המצוות מצוה שתדגים את ההתחדשות הרוחנית התמידית, את העיקרון שאין לשקוט על השמרים, אלא יש להתקדם בתמידות. חידוש הירח מדי חודש בחודשו, משמש לנו כהזדמנות מיוחדת וכתזכורת לקבוע מועד גם להתחדשות עצמית, לבחינה מחודשת של מצבנו הרוחני ולהתייחדות עם בורא העולם.
המילה "מועד" – משמעותה זמן קבוע; המועדים משמשים לנו, כביכול, כ"זמני פגישה" עם הקב"ה, זמנים שאנו מתחדשים בהם בתוך תוכנו ומרעננים את מטעננו הרוחני. כל המועדים קשורים לסיבה מסויימת המשמשת עילה להתחדשות זו. לעומת זאת, לראש חודש אין עילה אחרת, אלא מהותו היא חידושו. ראש חודש בא לסמל את הצורך בהתחדשות ובהתרעננות רוחנית בלתי פוסקת.
עתה מובן מדוע קביעתו של ראש חודש נקבעת על ידי בית דין, ומובן גם מדוע זקוקים אנו לעדים שראו את החודש. חכמי הסנהדרין שקידשו את החודש, לא באו לגלות לנו את החשבון האסטרונומי. מטרתם היתה לסמוך לחידוש הלבנה בבריאה את חידוש האדם עם עצמו, חכמי הסנהדרין באים להכריז על ראש החודש שלנו. ההתחדשות האישית היא היסוד לחיים רוחניים מלאים ושלמים.