מתחילת יצירתו של האדם נוצקה בו תרכובת מיוחדת של גוף ונשמה. התורה מתארת את בריאת האדם באומרה: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'). לגופו של האדם, שאינו אלא חומרי, נופחה נשמה עליונה מפי הבורא. תרכובת זו היא היוצרת את ה"אדם".
שני מרכיבים ראשיים אלו שבאדם, גופו ונשמתו, משתייכים לתחומים שונים לחלוטין. למרות היותם דרים בכפיפה אחת. הגוף הינו עצם חומרי וחלים עליו הכללים הקיימים בעולם החומר. אחד הכללים הבסיסיים הוא שחומר אינו יכול להתקיים לעולם. כל עצם חומרי, במוקדם או במאוחר, עתיד להתפרק ולהתכלות. לעומת זאת, הנשמה היא עצם רוחני טהור, ואין לה שייכות כלשהי לעולם החומר. לכן, החוקים הפיסיקליים אינם חלים עליה, והיא בת אלמוות.
נבין עתה מדוע לא נאמרה בתורה הבטחה שכגמול עבור קיום המצוות, הנשמה תמשיך להתקיים בעולם הנשמות. הקיום הנצחי הינו "טבעי" עבור הנשמה, שהרי לכל עצם רוחני אין כליון. ואם כן, אין גם צורך להזכיר זאת. החידוש הינו התופעה ההפוכה: יתכן שנפש כלשהי תאבד ותכלה! אפשרות "ניסית" זו מופיעה בתורה כעונש על חטאים חמורים. עונש זה נקרא: כרת. לנוכח העובדה שהתורה מבליטה את עונש כריתת הנפש במקרים חריגים, משתמע בבירור שמי שאינו נגוע באותם עוונות, נפשו תתמיד בקיומה הנצחי.
השאלה אם האדם יחיה לנצח או שמא יאבד, תלויה בשאלה הגורלית עם מי משני מרכיבים אלו מזדהה אישיותו של האדם בחייו, עם גופו או עם נשמתו. האדם חי את כל שנותיו בחברת גופו, ויותר מכך, פעילות חלקו הגופני הינה בולטת ביותר. לכן, הוא אמנם עלול לשכוח את העובדה שנופחה בו נשמה אלוקית. הוא עלול לראות בגופו את חזות הכל. הוא עשוי לאכול, לשתות ולחיות את כל חייו כשאר היצורים שנבראו בתבל כשהם בעלי גוף, ואילו את חלקו הרוחני הוא עלול לזנוח ואף לנוון. אותו אדם לא בחר בחיים האמיתיים! מאידך, האדם מסוגל לחיות את חייו מתוך הזדהות מוחלטת עם נשמתו הרוחנית, לפעול בהתאם להוראותיה, ולראות בחלקו הגופני גורם המסייע לפעילות הנשמה.
נשמת האדם הינה חלק א-לוה ממעל. מסיבה זו לא ניתן להתייחס כלפיה בקנה מידה חומרי כלשהו. ריבוי שנות חיים או מיעוט ימים הינם מושגים כמותיים. לתחשיב זה אין וגם לא יכולה להיות גישה כלשהי לתחום הערכי ששמו "חיים". אין לנו מאזניים כלשהם שניתן למדוד באמצעותם את היישות הקדושה שנופחה בתוככי האדם מפי הבורא. יתר על כן, גם חולה במחלה סופנית, שתוחלת חייו קצרה ביותר, דינו כחי לכל דבר. כל זמן שהנשמה בקירבו הריהו כחי, וההורגו חייב מיתה
גישת היהדות היא שהחיים הינם ערך מוחלט, ואין מה שישווה לו בערכו. החיים אינם גורם שכאשר אין הוא מביא תועלת ניתן לוותר עליו. כאשר מדובר במכונה תעשייתית ניתן להתייחס אליה על ידי חישובי הרווח או ההפסד שהיא מפיקה. לא כך הם פני הדברים ביחס לחיי אדם. הם, כאמור, אינם נמדדים לפי "כושר הייצור" שלהם. זכורים לשמצה רשעי העולם שחיו בגרמניה הנאצית. הם דגלו בשיטה שראתה באדם "מכונת ייצור" ותו לא. בשם שיטה זו שלחו אותן חיות-אדם מיליוני בני אדם לתאי הגזים, באשר לדעתם אותם אנשים לא היו תועלתיים במידה מספקת. פעולה זו היתה תוצאה ישירה של הכפירה בגורם האלוקי המצוי בנשמת האדם.
קיומה של הנשמה הוא אחד הדברים הברורים והמוחשיים הקיימים. כל אדם חושב מבין שהנשמה הינה מציאות רוחנית, עצמאית, שאיננה כפופה לחוקי החומר. בגוף שולט המוות, הנשמה היא נצחית ולמוות אין שליטה עליה. מאליו מובן שהוודאות שלנו בעצם קיום הנשמה, משמעותה ודאות בקיומה של הנשמה גם לאחר המוות. למשמעות זו אנו קוראים: 'השארת הנפש'.
היהדות מלמדת אותנו שלא זו בלבד שיש באדם נשמה שהיא ניצוץ עליון, אלא גם שעיקרו של האדם הוא נשמתו. הגוף החומרי, הנראה לעין, אינו אלא לבוש לנשמה הבלתי נראית, שהיא היא האדם. כשם שכל בר דעת מבין שהמעיל שאדם עוטה על גופו אינו האדם עצמו, אלא הוא אביזר שבא לסייע לאדם, כך הוא גם היחס בין הגוף לנשמה. נשמה עילאית זו, היא ההופכת את האדם לנברא הדומה לבוראו.
העמקה מחשבתית בנקודה זו מסוגלת לחולל מהפכה רבתי בתודעת האדם. כולנו חיים כל ימינו בתחושה שהחיים הינם זמניים, וכל באי עולם מגיעים בסופו של דבר לקו הסיום של החיים. הארעיות, היא מנת חלקנו בעולם, והיא מטילה את השלכותיה על אופי חיינו. הידיעה הברורה שיש המשך, שהחיים העיקריים אינם מסתיימים, שבחלוף החיים כאן רק "עוברים דירה" למקום יותר נעלה, מטילה את אורה על חיינו ומעלה את איכותם. מעתה האדם יודע שהוא נצחי, שלפעולותיו יש גוון נצחי ופניו מיועדות למטרה חשובה מאין כמוה.