בעולם של היום הערך "המקודש" ביותר הוא הדמוקרטיה. ההשלכות הנובעות ממנה הן "זכויות הפרט" לצורותיהן השונות, ובכללן הערך "המקודש" ששמו "חופש הדיבור".
כאשר נתבונן בתופעה זו בעמקות, נגלה גילוי מדהים. מי שסבור שבעולם "החופשי" לא קיימות "אמונות" ולא מצוי פולחן, אינו אלא טועה. אמנם צורות הפולחן העתיקות עברו זה מכבר מן העולם, אולם "עבודה זרה" לא חדלה להתקיים, היא רק פושטת צורה ולובשת צורה. את מקומם של פסלי העץ והאבן מעשי ידי אדם, שהיו מקודשים בעולם העתיק, תפסו בימינו רעיונות ואידיאלים פרי הגות אנושית. אנשים סוגדים להם לא פחות מכפי שהיה מקובל בעבר לסגוד לפסלים. סגידה זו תובעת מבני האדם גם קרבנות. אחת מ"אמונות" אלו היא הדמוקרטיה, והגרורה שלה – עקרון חופש הדיבור. מי שמעז לכפור בעיקרון "נכבד" זה, אחת דתו להימנות בין "מורדי האור, אויבי הקדמה ושרידי ימי הביניים".
לנוכח יחס זה לחופש הדיבור, אין פלא שמי שאינו אמון על מהלך החיים התורני, אינו מבין כלל כיצד ניתן להגביל אנשים בדיבורם. אולם אנו הנאמנים לאמונתנו שהתורה לא תשתנה כלל לאורך הדורות, ושאיסוריה נשארו ויישארו בתוקפם לעולם, חובה עלינו להיזהר מאד במוצא פינו, ולחפש דרכים כיצד להקטין את מימדי חטא הלשון.
ניתן להידרש לבעיה זו גם מכיוון נוסף. אדם הלומד את ההלכות הרבות של לשון הרע ורכילות ומתוודע לחומרתן, עלול להחליט לגזור על עצמו שתיקה מוחלטת כדי להימנע מכל איסור. מסתבר שזהו פתרון קל המסייע לברוח מהמערכה. אולם צעד זה אינו מתבקש מאיתנו. הדיבור הוא "מותר האדם מן הבהמה". לא יתכן שנוותר על כח הדיבור שבו מתבטא ייחודנו. בכח פיו מסוגל האדם לחולל גדולות ונצורות, ולכן, אין זה הגיוני להימנע מלדבר.
יש לדעת שדוקא בשל חשיבותו הרבה של כח הדיבור, כה חמור הוא השימוש הנעשה בו לרעה. לא שתיקה מבקשת מאיתנו התורה, אלא בקורת קפדנית על מוצא פינו. אין לראות את הדיבור כאיסור, אדרבה, הוא עשוי להיות מועיל וחיובי. התופעה השלילית היא הדיבור החופשי נטול הרסן, שיש להתקומם נגדו ולהמנע ממנו.
יש לבחון היטב את המניעים לדיבורים האסורים. באופן זה נוכל לבודדם ולהתמודד איתם כראוי. לימוד הלכה, מתן חשיבות לנושא ותשומת לב למוצא פינו, יסייעו לנו להפוך את הדיבור לפנינת-חן, שתהווה אבן פינה לכל מבנה האישיות הרוחנית שלנו.
