ארבעים שנות ההליכה במדבר היוו בית ספר ללימוד פרנסה. המן בירידתו, דרך לקיטתו והניסים שנלוו אליו, לימד את העם שיעור חי באמונה ובביטחון בה' כיצד לפרנס את הבית לפי רצון ה', תוך הישענות מוחלטת עליו.
עם כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, היה עליהם לעבוד לפרנסתם כדרך כל האדם, והם עלולים לשכוח את מה שלמדו במדבר. כיצד ניתן להשאיר לדורות את רישומם של שיעורי המדבר, כאשר עול הפרנסה דוחק, והמרחק מארבעים שנות המדבר הולך וגדל?
"ויאמר משה, זה הדבר אשר ציווה ה', מלוא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם מארץ מצרים" (שמות ט"ז, ל"ב).
התורה מגדירה את הנחת צנצנת המן כמשמרת לדורות, כאשר הנימוק הוא: השארת זכרון לדורות – מהלחם הניסי שנאכל במדבר במשך ארבעים שנה.
מדוע לא הצטוו לשמר מעט מהדם שמילא את מצרים? מדוע לא שמו למשמרת כמה מהצפרדעים שעלו על הארץ? אין זאת אלא שבשמירת המן התכוונה התורה להעביר מסר מיוחד לדורות הבאים.
ואכן, בתקופה מאוחרת יותר, כאשר ירמיהו הנביא הוכיח את העם על ההתרשלות שחלה בלימוד התורה, והם טענו לו כי אם יניחו את מלאכתם ויעסקו בתורה, לא ימצאו את פרנסתם, הציב ירמיהו לעיניהם את צנצנת המן, המונחת לפני הארון, ואמר: "בזה התפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחים יש לו, למקום, להכין מזון ליראיו" (רש"י לשמות ט"ז, ל"ב).
צנצנת המן הונחה לפני הארון, שהוא כתר התורה, כדי להודיע לדורות, כי מי שמוסר את נפשו כדי לקנות לעצמו את כתר התורה, הקב"ה יזמן לו את פרנסתו ברווח.
