היכולת לחזות מראש את אשר יקרה בעתיד, ניתנה רק לנביא. רק הוא מסוגל לומר היום את אשר יראו כולם מחר.
לנו, בני תמותה, קשה לקבוע עמדה נכונה אפילו ביחס להווה העכשווי. איננו יודעים אם להתייחס לקורה עימנו כאל מאורע טוב וחיובי או כאל מאורע רע ושלילי. שכן אנו זקוקים לפרספקטיבה של זמן כדי להבין אל נכון את שאנו רואים.
בתת הכרתנו אנו יודעים כי קיים עתיד שנעלם מאיתנו, אך ידיעה זו אינה גורמת לנו להפסיק להתלונן על "רע" שפוקד אותנו, בלי לחשוב כי ייתכן שאין הוא אלא פרק ראשון במסכת שכולה טוב.
כאשר מתגלה הקב"ה למשה רבינו בסנה, הוא מבשר לו כי גאולת מצרים לא תבוא בדרך קלה: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה" (שמות ג', י"ט). גאולת ישראל תתקדם בתהליך איטי שבמהלכו תחווה מצרים את עשר המכות, ורק לבסוף ישלח פרעה את ישראל.
כבר לאחר התייצבותו הראשונה של משה מול פרעה, מגיב פרעה בצורה אכזרית. השעבוד הופך לבלתי נסבל. עתה נראית התקווה לצאת ממצרים, כחלום שהתגשמותו רחוקה. היא מתנפצת אל סלע המציאות המרה. משה רבינו חוזר מאוכזב אל הקב"ה ואומר: "ה', למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה', כ"ב-כ"ג).
מדוע משה, שידע מראש כי תהליך הגאולה יהיה קשה ורצוף מכשולים, מתאונן על תוצאות שליחותו ומיצר על כך?
בברית בין הבתרים נתבשר אברהם אבינו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ג). למעשה, לא היו בני ישראל במצרים אלא מאתיים ועשר שנים בלבד. קושי השעבוד קיצר את מספר שנות הסבל. כמות העבודה שהושלמה במשך מאתיים ועשר שנים, היתה זהה לזו שהיה עליהם לעבוד במשך ארבע מאות שנה.
ה' הכביד את עול העבודה וקיצר את אורך סבלם, כי היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ואי אפשר היה לחכות יותר. אילו היתה הגאולה מתמהמהת, היתה טומאת מצרים מביאה את בני ישראל למצב שאין ממנו דרך חזור.
האדם הקטן אינו יודע בשכלו, מה טוב עבורו ומה לא. גם המאורע הקשה ביותר שפוקדו – הוא הטוב ביותר בשבילו, גם אם לעתים הוא נראה רע ומר. אביו שבשמים, שאין כמוהו לדעת מה טוב באמת עבור בנו, בוחר למענו את הטוב ביותר.
