בדרך לפסגת ההצלחה

כאשר העולם נתפס כזירת תחרות מתמידה, החיים נעים בין 'הכול' לבין 'לא כלום', ללא שלבי ביניים. אם החשוב מכול הוא להצליח, אנשים עושים כל מאמץ להגיע להישג המיוחל.

קורה שהורה שאפתן מוכן לעשות הכול כדי להצליח. במרוץ להצלחה הוא מרוכז בעצמו ובנקודת השיא שאליה הוא שואף.

סביר להניח שבדרך לפעמים הוא רומס אנשים, מתעלם מסביבתו ולעתים גם מבני ביתו, חוטא לאמת הפנימית שלו, וממילא אינו מהווה דוגמה חינוכית טובה לילדיו.

לעתים הוא אף פוגע בבריאותו, בשלוות נפשו ובנפש ילדיו. כמה מצער יהיה אם בפסגת הצלחתו נמצא אותו עצוב ונכה רוח, מחפש עם מי לחגוג את ההצלחה…

הוא הצליח במשימה, אך הפסיד את האושר ואת השמחה אשר יכול היה לזכות בהם אלמלא הזניח את שאר שאיפותיו וערכיו בדרכו לפסגת ההצלחה.

זמן שווה כסף

את כל הבעיות החינוכיות, הלימודיות וההתנהגותיות ניתן להניח על משטח האשמה המודרני והעכשווי – לחץ! הזמן שנדרש מן העובדים להקדיש לעבודה כדי שיצליחו לעמוד בתנאי התחרות, לא לאבד את מקום עבודתם, לשפר את תנאי העבודה ולהתקדם, הפך להיות אין סופי. כך לא נותר להורים פנאי לשהות עם ילדיהם בניחותא. כל אנשי הפדגוגיה וצוותי הייעוץ הפסיכולוגי 'מאוהבים' במונח החדיש והנפלא הקרוי לחץ. הם תולים בו את כל ההאשמות הכבדות שעד היום היו מונחות על כתפינו הכושלות. הבעיה זוהתה באופן ודאי ומוחלט. נמחיש את דברינו:

ילד בן שבע המתין בחצר הבית לאביו שיחזור מהעבודה. כשהגיע האב, אמר לו הילד: "אבא, יש לי אליך שאלה. אוכל לשאול אותך?"

"כמובן, בבקשה, שאל. מה אתה רוצה לדעת?" ענה לו אביו.

"אבא, כמה כסף אתה מרוויח לשעה?" שאל הילד.

"זה לא עניינך! מה מביא אותך לשאול שאלה כזאת?!" השיב האב בכעס.

"רק רציתי לדעת", התחנן אליו הילד, "בבקשה, תגיד לי, אבא, כמה כסף אתה מרוויח לשעה?"

האב התרגז מאוד: "אם אתה מוכרח לדעת, אז אני מרוויח מאה שקלים לשעה, אף על פי שזה ממש לא עניינך!"

הילד הביע אכזבה עמוקה והרכין את ראשו. כעבור רגע, התעשת, פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, אתה יכול להלוות לי בבקשה ארבעים שקלים?" האב כעס והפעם בעוצמה שעלתה על הכול: "אם הסיבה היחידה שביקשת לדעת כמה אני מרוויח היתה כדי שתוכל לקנות צעצוע מטופש או לבזבז כסף על שטות אחרת, אעניש אותך! הכנס לחדר ואל תצא משם עד שאקרא לך! שב ותחשוב עד כמה אתה אנוכי ולא מתחשב. אני עובד שעות ארוכות ואין לי זמן למשחקים המטופשים שלך!"

הילד הלך בשקט לחדרו שפוף ועצוב. האב התיישב בכורסא בסלון והרגיש שחמתו בוערת בו. כיצד ילדו מעז, בחוצפתו, לשאול שאלות כאלו!

כעבור שעה קלה, לאחר שנח מעט והתאושש מהיום שעבר עליו, החל להירגע. מחשבות חדשות צפו ועלו במוחו. האומנם היה צורך לכעוס על הילד ולנהוג בו ביד כה קשה. אולי יש משהו שהוא זקוק לו מאוד, והכסף דרוש לו כדי לקנותו? הן לרוב הוא ילד טוב ואינו מבקש כסף.

החליט האב לגשת לחדרו של בנו ולברר את העניין.

"אתה כבר ישן?" שאל. "לא, אבא, אני ער", ענה לו הבן. "אתה יודע, חשבתי לעצמי שאולי התנהגתי אתך יותר מדי בחומרה.

היה לי יום קשה מאד בעבודה, לא חשבתי עליך מספיק. אני מצטער. הנה, קח לך את הכסף שביקשת", אמר האב, הוציא מארנקו ארבעים שקלים ומסר אותם לילד.

התיישב הילד במיטתו זורח כולו ומאושר.

"אבא, תודה רבה!!" קרא בשמחה. שלח את ידו מתחת לכרית שלו ושלף משם ערמת שטרות מקומטים ומעט מטבעות.

משנוכח האב שיש לבנו כסף, שוב כעס.

"מדוע ביקשת ממני כסף, אני רואה שיש לך כסף משלך!" הרעים בקולו.

הילד ספר את כספו וצירף גם את השטרות החדשים שנתן לו אביו.

"לא, לא היה לי מספיק, אבא. אבל עכשיו זה בסדר. הנה, יש לי עכשיו מאה שקלים בדיוק. אני יכול לקנות עכשיו שעה אחת מהזמן שלך בעבורי, אבא?"…

אם זו המסקנה שעלול להסיק גם הילד שלנו, האם לא הגיע הזמן לטכס עצה מה עלינו לשנות? האם אין זה מעורר אותנו להבין שהתחרותיות שיבשה את סדרי העדיפויות שלנו?

נגישות לעבודה שווה מוניטין

במחקר שנערך על ידי דפנה רובינשטיין ופורסם באביב 2002 בכתב העת "נגה", מתגלה: "באמצעות פיקוח חברתי וסלנג ארגוני… מכוננות חברות ההייטק מודל אידיאלי של עובד וורקוהולי (מכור לעבודה) עד כדי שיעבוד. הוא נדרש לוותר על זכותו להיות בלתי נגיש בזמנים מוסכמים ולהכפיף את זמנו הפרטי למשמעת הזמן ההגמונית, ההופכת את זמן העבודה לאין סופי", טוענת רובינשטיין במאמר.

בחברות ההייטק קיים שעון "מקומי" שבו העבודה היא "מסביב לשעון", ועל העובד להיות נגיש ללא הפסק. "האם השעון ה'מקומי' שמתאפיין בדרישה של נגישות תמידית נובע ממגבלה 'אובייקטיבית' של חברות היי-טק, או שמא סטנדרט הזמן בעבור העובדים בא כדי 'לעמוד בכללי המשחק'ר" שואלת רובינשטיין, ועונה:

"מתברר, שאתוס הזמן הנהוג בהיי-טק הוא, שככל שמתרחב הפער בין השעון הפורמלי לבין השעון המקומי, כך נחשבת החברה להישגית יותר. ככל שהעובדים נגישים שעות רבות יותר ביממה… כך תזכה החברה לתגמולים כמו מוניטין, רווחים ועמידה בתנאי תחרות".

אשה המבקשת לצאת הביתה ממקום עבודתה בשעה חמש כדי להוציא את ילדה מהמעון, נתקלת בעוינות: 'מה קרה, חצי משרה?' ביטוי זה הוא סלנג שנולד בתעשיית ההייטק.

כך חש האדם הפרטי, החי בתוך העולם התחרותי. ככל שיהיה נגיש יותר לעבודות ולמשימות מחוץ לבית, הוא ייחשב להישגי יותר. הדבר מעלה את המוטיבציה לצאת מהבית ולהזניח את ההשקעה הנדרשת בילדים!!

הקרבן של הקריירה – פנאי לילדים

כאמור, פנאי לילדים הוא מוצר חדש שהתווסף למדפי הפסיכולוגיה החינוכית בשנות האלפיים, בשל עדכון שלילי של התא המשפחתי בגרף הצונח, וממשיך לצנוח, כאילו הוא חסר תחתית.

כיום, משפט המפתח בבית הוא: 'אין לי זמן!!!' האב והאם משדרים חוסר פנאי, וכולם חיים באווירה המיוחדת של: "אין לנו זמן". בשבת עייפים, ותמיד עסוקים.

ילד שאינו מקבל את התמיכה הרגשית הדרושה לו מהוריו, מבין שהוא דחוי. הוא סבור כי הוא אינו עומד בציפיות של הוריו, ואט אט הוא מאבד את האימון ואת ההערצה הטבעית שיש לכל ילד, בפוטנציאל לפחות, כלפי הוריו.

בשלב שני הוא מחפש לעצמו דמות אחרת לחיקוי. ואולי היא תעניק לו במישרין או בעקיפין – תוך כדי שימוש רב בכוח הדמיון – את התמיכה הרגשית שהוא זקוק לה, את הליווי המשמעותי כל כך בעבורו. מי יהיה התחליף לאבא ואמא? מי ימלא את מקומם? ייתכן שתהיה זו דמות חיובית, אך באותה מידה ייתכן שתהיה זו דמות שלילית ומזיקה!!! לכן, חובה עלינו כהורים להקדיש פנאי לילדינו ולהעמיק את הקשר הבונה והחיובי, שייצור מצדם הערצה בריאה ומועילה כלפינו.