שלמה המלך קבע: "ושונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז) מן הראוי לנסות להבין: מהו הרוע במתנות, עד שיש לשנוא אותן? מדוע ראה בהן שלמה דבר כה שלילי?
תאוות הבצע של הבריות רעה חולה היא. מעטים הם האנשים שאינם נגועים בנגע זה. גם מי שהתברך בעושר רב, אינו נגמל מתאווה זו. אדרבה, חז"ל אמרו במדרש (קהלת רבה א, לד): "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות". ככל שהאדם מצליח לצבור הון רב יותר, השגותיו גדלות והולכות וגם תאבונו גדל. עינינו רואות שאנשים מפקירים את בריאותם ואת טובת בני משפחותיהם ונודדים עד קצווי ארץ ברדיפתם אחר ממון. אמנם האדם צובר ממון כדי להיטיב לעצמו, אולם בפועל, במקרים רבים רדיפת הממון פוגעת בו. זאת ועוד, כאשר אין האדם מרסן תאווה זו, הוא עלול להתדרדר עד לנסיון לשלוח יד בממון הזולת. לרדיפת ממון אין גבולות.
כדי לרסן תאווה זו, קורא שלמה המלך לבני האדם להימנע מלקיחת מתנות. קריאה זו היא מרשם בדוק שבכוחו לעצור את הסחף של תאוות הבצע.
שנאת המתנות מסייעת לאדם להתרחק גם מחנופה. מהי חנופה ומנין היא נובעת? אדם החי את חייו לפי ראות עיני אנשים אחרים, ובכל צעד הוא שואל את עצמו מה יאמרו הבריות, הוא אב הטיפוס של המחניף לאחרים. רצונם של אחרים מכתיב לאותו אדם את מהלכיו. מנסה הוא לשאת חן בעיני אנשים, כדי שהללו יעניקו לו ממתנותיהם. מאליו מובן, ששונא מתנות צועד צעד חשוב בדרך להשתחררות מעול החנופה.
השלכה נוספת קיימת לשנאת המתנות. מי שתלוי בבני אדם ובמתנות שהללו מעניקים לו, מושפע מהם ומדעותיהם בעל כרחו. המתנה שאדם מעניק לזולתו מהווה צינור להשפעה מסוימת על המקבל. זו אחת מן הסיבות שבגללה אסרה התורה נטילת שוחד. גם אם ירצה הדיין להוציא את האמת לאור, יצא פסק הדין מעוקל, כי השוחד מעוור עיני חכמים. גם הציפייה לקבלת מתנה, וכל שכן קבלתה בפועל, מביאות להשתעבדות לדרכו ולדעותיו של מעניק המתנה.
בנוסף לכך, הציפייה לקבלת מתנות מבשר ודם מסיחה את הדעת מהבטחון בה'. תפקידו של האדם לצפות ולייחל לידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה של הקב"ה, ולא לתלות את עיניו בבשר ודם. "שונא המתנות", בהתנתקו ממתנת בשר ודם, תולה את יהבו במלך מלכי המלכים ואליו נשואות עיניו.