האדם זוכה להיות שותף לבוראו בהנחלת החיים עלי אדמות. "שלושה שותפים הם באדם: הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו" (מסכת קדושין דף ל' עמ' ב'). האדם שותף ליצירת החיים, ליצירת שכל אנושי, חי, מרגיש, חושב מחשבות, בוחר בטוב ומואס ברע.
אולם מן הראוי להתבונן: כשם שיציאתנו מעולם החיים הינה תעלומה, ואין אדם המכיר את סוד המוות, גם כניסתנו לחיים עטופה תעלומות ומלאת רזין. נותן מתנת החיים, הקדוש ברוך הוא, קבע לנו חוקים לבל ינטשו בני האדם שותפות זו. ביצירת החיים קבע היוצר את הקשר המותר בין המינים, ומסר לנו את מסכת הטהרה אשר מטרתה להנחיל חיים לבחיר היצורים.
כשם שאין האדם מסוגל לרדת לסוף טעמה של מצוה ממצוות ה', כך לא יוכל לרדת גם לסוף הבנתם של איסורי עריות. גם אילו יכול היה להכיר את הטעמים, הרי לא הטעמים שהבין אותם, הם הנימוק היחיד לשמירתם. ציווי הבורא הוא היסוד לקיומם. תפקיד האדם עלי אדמות הוא לקיים בכל עת את רצון בורא העולם. רק לאחר הנחת יסוד זו, נוכל לנסות להבין צדדים אחדים, מועט שבמועט, מאותם חוקים הבאים להסדיר את יחסי האישות.
לא נתעכב על התועלת הפיזיולוגית הקיימת בתחום הבריאות, ממנה נהנים האיש והאישה החיים על פי יסודות אלה. מלבד זאת, הורונו חז"ל מה רב ערך ההמנעות מהתקשרות בימי הנידה, כדי לרענן את חיבת האישה לבעלה, וכפי שאמרו חז"ל: "כדי שתהיה חביבה על בעלה ביום טהרתה כביום כניסתה לחופה". המטרה היא לחדש את ברית האהבה ביניהם, לבל יהפכו חייהם המשותפים לשגרה שוחקת.
דווקא בימינו מסוגלים אנו להבין את ערכו של הרענון ליצירת חיים הרמוניים שלווים בין איש לאשתו. הסרת כל הכבלים בחיי האישות עלולה להפכם לזולים והמוניים. רק ההמנעות, ההגבלה המוכתבת על פי חוקי התורה, מסייעת ליצירת היחס המתאים בין איש לאשתו, יחס שאינו מבוסס רק על תאוותנות. התורה הסמיכה את איסור אישה נידה לאיסור לקיחת אחותו, כדי להורות לנו שבחיי משפחה ישנן תקופות שבהן על האיש לחיות עם אשתו כאח עם אחותו. יחס של אחווה, לא זו בלבד שאינו מצמצם את הקשר המשפחתי הפנימי, אלא שהוא מעדן אותו ותורם לו מבחינה רוחנית וערכית כאחת.
הלכות טהרת המשפחה הן אחת ההוכחות הברורות לאלוקיותה של תורת ישראל! בחדר הפנימי של הבעל ואשתו, מקום אשר אליו לא יגיע שום חוק אנושי, ניצבים הבעל היהודי ואשתו היהודיה לפני בוראם, והם מקדשים את אהבתם. בזכות הטהרה יחסיהם נותרים בבחינת חתן וכלה. אהבה תורנית זו, היא האהבה שעליה אמר הנביא: "ומשוש חתן על כלה, ישיש עליך אלקיך" (ישעיהו סב', ה). דומה, שמאמר זה הוא אחד המאמרים הנשגבים ביותר על אודות יחס הבעל לאשתו. בזכות טהרת המשפחה נבדלת המשפחה היהודית מכל משפחות האדמה. היא זו אשר עשתה את עם ישראל לעם עולם והעניקה לו את ממד הנצח.
האיש והאישה שותפים במידה שווה באחריות לקיום חייהם המשותפים. אולם הבורא חנן את האישה, יותר מן האיש, והעניק לה את הכוח לשמור מכל משמר על טוהר חייהם.
דיני הטהרה מדגישים את האזהרה לאישה להימנע בתקופת נידתה מכל פעולה או מגמה שיש בהן כדי לגרות את היצרים, להחטיא ולהכשיל את חיי הנישואין.
דיני הטהרה הם ביסודם חוקי תורה, כשם שהטבילה במקווה היא צו התורה. גם אם יתאמץ הרופא היהודי להוכיח בראיות חותכות ביותר, שהטבילה חשובה מבחינה פיסיולוגית, נוסיף לעמוד על דעתנו ונדגיש, כי ביסודה אין הטבילה אלא אחת ממצוות התורה, צו הבורא, ואין לנו צורך בתוספת הסבר, באישור או בהסכמה לחשיבותה. העובדה שדיני הטהרה פועלים ביעילות גם מבחינה רפואית וגם מבחינה נפשית-רוחנית, עשויה רק לשמש כהוכחה נוספת להשקפת היהדות, כי קיים קשר הדדי הדוק בין העניינים שברוח לבין העניינים שבגוף ובחומר. אולם היסוד של מעשים אלו הינו רוחני.