אנו נוטים לאהוב את אלו שהענקנו להם משלנו, יותר מאשר את אלו שקיבלנו מהם. אם אוהבת את צאצאיה יותר משהללו אוהבים אותה. בין השאר, משום שהיא מקדישה את כל חייה למען ילדיה, בעוד שהם כמעט שאינם מעניקים לה מאומה.
פעולת הנתינה לזולת יוצרת אצל הנותן רגש הזדהות עם המקבל. הנותן חש שחלק ממהותו עבר למקבל. האם חשה כאילו חלק מפנימיותה כלול בילדיה, משום שהיא השקיעה בהם שנות חיים. מסיבה זו היא אוהבת אותם כשם שהיא אוהבת את עצמה. לעומת זאת, אצל הילדים, רגש זה אינו פועל במלואו, משום שהם לא השקיעו רבות באמם.
כל אם משוכנעת שלילדיה יש תכונות מיוחדות. תכונות אלו אינן בהכרח פרי הדמיון. האם מזדהה עם ילדה ומגלה בו היבטים הנעלמים מעיני אחרים. בדומה לכך, כאשר אנו מזדהים עם מישהו, קל לנו להעריך את תכונותיו המיוחדות ולאהוב אותו בעטיין. אנו מגלים בו תכונות של חסד, חכמה, מסירות לזולת וכדומה, תכונות אשר נבצר היה מאיתנו לראותן קודם לכן.
רגשות ההזדהות והאהבה, הנוצרים על ידי הנתינה, מתגברים כאשר בנתינה כרוכים כאב והקרבה עצמית. ככל שיגדל סבלו של הנותן, בה במידה הוא יחוש שמהותו כלולה במקבל. מידת אהבת ההורים לילדיהם תלויה בסבל שהם סבלו למענם. בדרך כלל, הורים לילדים החולים במחלות קשות, אוהבים אותם יותר מאשר אוהבים הורים אחרים את ילדיהם הבריאים. זוהי תוצאה של הסבל הרב וההקרבה העצמית הכרוכים בגידולו של ילד חולה.
לנוכח העובדה שרגש ההזדהות מפתח אהבה, מן הראוי שבני זוג יחנכו את עצמם להשתלם במידת הנתינה, במיוחד בזו הכרוכה בהקרבה ובויתור. בדרך כלל, לאישה אין קושי בכך, מפני שחלק ניכר ממעשיה במשך היום מכוונים לתועלת בעלה וילדיה, וחייה מלאים בפעולות של נתינה. לעומת זאת, לבעל קשה הרבה יותר להפוך ל"נותן".
יש לציין שחוסר הנכונות להעניק לזולת, לא זו בלבד שהוא מעכב את התפתחות האהבה, אלא שהוא חותר מתחת יסודות הנישואין, חתירה המחישה את התמוטטותם. כדי שיצליחו הנישואין, הבעל חייב לחפש דרכים כיצד להנעים את חיי אשתו. על הבעל לקבוע לעצמו זמן מסוים, אחת ליום או אחת לשבוע, זמן שיהיה מוקדש למחשבה ולחיפוש הטובות שהוא יוכל לעשות למען אשתו. וודאי שאין צורך לומר, שאם מזדמנת לו אפשרות מעשית להיטיב עמה, עליו לנצלה. נקודה מעשית זו היא כה חשובה, עד שעצם חיי הנישואין עשויים להיות תלויים בה.