מעמדה של האישה בחברה, שוויונה או נחיתותה לעומת הגבר, הינם אבן בוחן ואמת מידה מקובלת בתחום הקדמה. מקובל שאם האישה זוכה ליחס שוויוני, הרי ששייכת היא לחברה מתקדמת. לעומת זאת, אם היא מופלית לרעה, מקובל להניח שהיא חיה בסביבה חשוכה וחסרת תרבות.
לגבי דמות האישה והיחס אליה ביהדות, רווחת משום מה ההשקפה שמעמדה נחות, שהיא מקופחת ומשוללת זכויות. השקפה זו, שהיא חסרת שחר ונטולת יסוד, שייכת לאותן מוסכמות אופנתיות שההמון מאמץ אותן בלי להעמידן בכור הבחינה הרעיוני, מבלי לבחון אותן באספקלריית המקורות או לאור המציאות המשתקפת באורח חייהם של ההולכים בדרך התורה.
למעשה, עיון בכתובים מציג בפנינו את האישה כדמות נאצלת, שופעת תבונה ורבת הישגים, דמות שמעמדה הוא הבריח התיכון של הבית, וכבודה הינו ערך שכל הסובבים אותה חייבים לשומרו.
בימינו החברה דוגלת בשוויון האישה ונוקטת בדרכים ובשיטות שתכליתן להביא לשוויון גדל והולך בין שני המינים הן בחיי החברה והמשפחה, והן בתחומי הכלכלה והמדיניות. שוויון זה כמסגרת קבועה ומאובנת הוא בלתי מציאותי, מאחר שהאיש והאישה נבראו בתכונות שונות זה מזו, ומטרת בריאתם היא להשלים איש את רעהו ולא לשמש בתפקידים זהים.
דומה הדבר לכסא הזועק לשוויון עם השולחן הן בצורה והן במטרה. אם ישיג את מטרתו, יהיו בידינו שני שולחנות, אולם לא תהיה לנו מערכת שלמה אחת. השלמות היא כאשר הכסא עומד ליד השולחן, ונוצרת אפשרות של שימוש בשניהם כאחד. בהתאם לכך, השאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות השגת הביטוי המושלם לאישיותו ולתכונותיו תוך כדי עמידה בנסיונות החיים ורכישת קנייני נצח מירביים, האיש בשלו והאישה בשלה. מנקודת ראות זו עלינו לבחון את השקפת היהדות על האישה, ואל לנו להיתפס לדעות שטחיות שלא עברו את כור הביקורת.
ואמנם, התבוננות במערכות החיים היהודיים מורה שהאישה משפיעה השפעה עמוקה ויסודית על ההנהגה ועל החינוך, על ההליכות ועל קיום התורה והמצוות. היא מסייעת להקמתו של הבית והנצחתו לדורות. תכונותיה העדינות הן המקנות עדינות למערכת הקיום והשימור של התורה והעברתה בשלמות לדורות יבואו.