בתחילת שירת האזינו מופיעים פסוקי צידוק הדין הנודעים: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד').
בטרם יפרוס משה בפני העם את מפת העתיד הנורא, מתבקשות מאליהן מלים מספר על הצדק האלוקי. זו שאלת השאלות, שתעלה, תופיע ותרעיד את כל הדורות ובכל הרמות, מאיוב ועד לאושוויץ.
לדעת חז"ל, נחצב הפסוק מלבו הכואב של משה. לשמע הגזירה, שנגזרה עליו אישית, לא להכנס לארץ ואף לא להקבר בה. אולם, משה לא השמיע פסוק זה מיד בהישמע הצוו, כי אם לאחר תפילות רבות, בקשות והתמודדויות. במדרשי חז"ל חקוקים דיאלוגים רבים, שקיים משה עם האלוקים בתקופה האחרונה בחייו. במהלכם – מול שאלת ה"מדוע? של משה – חשף ה' מעט מחביון המשפט האלוקי הנסתר. חשיפה, שהעניקה למשה מימדי הבנה חדשים. הנה דוגמה, המלמדת על השאר:
"ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסות לארץ (כידוע, העלה משה את עצמות יוסף עמו ממצרים, ויהושע קברן בארץ לאחר הכיבוש), ואני איני נכנס לארץ?" (מדרש רבה דברים ב', ח').
טענה לגיטימית: אכן, אני מת במדבר בגלל חטאי, אך מדוע נשללת ממני הקבורה בארץ, אליה שאפתי, ואליה חינכתי את עם ישראל?
והנה, בהמשך דברי המדרש, ענה לו האלוקים: "מי שהודה בארצו, נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו, לא נקבר בארצו" (מדרש שם).
יוסף מעולם לא הכחיש את דבר היותו עברי, גם לא בעת שהותו בבור השבי במצרים, כפי שהדגיש "כי גונב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ', ט"ו), וגם לא בשעה שנקרא אל פרעה. ואילו משה, אחרי שהציל את בנות יתרו מתגרת ידם של הרועים, לא מחה כשהוצג בפני יתרו (שמות ב', י"ט) בשם "איש מצרי".
זהו הפער העצום בין הבנת האדם הסובייקטיבית, אפילו של אדם כמשה, לבין מידת הדין האלוקית, האובייקטיבית. באותו רגע למד משה לדעת, כי יש גבוה מעל כל גבוה, והגיונו של האדם אינו סוף פסוק. עיניו נפקחו לראות את האמת, שאי ידיעת התשובה אינה הוכחה, שאין התשובה קיימת ברמה רוחנית גבוהה יותר. מבעד לדברי האלוקים, שהזכיר לו מעשה "פעוט", שנשכח מלבו, הבחין היטב בהגיון ובצדק, הטמונים דווקא במקום שנדמה היה לו כעיוות הדין. אין המוסר האנושי סותר את המוסר האלוקי. רגשות המוסר בלבו של אדם, מן האלוקים עצמו באו לו. ההבדל, למד משה, טמון ברמות ההבנה השונות, שאינן ניתנות לגישור. ביכולת האלוקית לקשר כראוי בין מעשה ותוצאותיו, בין חטא לענשו. ואז, הבין משה, כי "הצור תמים פעלו", פועלו, הוא הוא המביא את התמימות, גם אם היא נעלמת מעיני האדם, וליבו זועק מרה.
משחש את הדברים על בשרו, הצדיק עליו משה את הדין, אף הציב פסוקים אלו בראש מגילת הייסורין של שירת "האזינו", למען הדורות הבאים.
