מרק טווין ביקר בארץ הקודש בשנת 1867, ואת רשמי הביקור פרסם באחד מעתוני ארצו. בין הדברים מצאנו את המשפטים הבאים:
"…אף כפר אחד לא מצאנו לכל אורכו (של הירדן) למרחק
את ביקורו "תיכנן" משה עוד לפני אלפי שנה, כאמור בפרשתנו:
"ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה… ואמרו, כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו על אשר עזבו את ברית ה'" (דברים כ"ט, כ"א-כ"ז).
בדברים אלו מתייחס משה אל קללת שממת הארץ. משה הוסיף פרט מעניין: "בדור האחרון", יבואו נוכרים מארץ רחוקה, ישתאו למראה שממת הארץ וחורבנה, ויתלו חורבן זה בקללות, הכתובות בספר התורה הזה. והנה, גם במקרה זה הגשימה המציאות את דרישת הפסוקים הללו בצורה מרשימה. מרק טווין היה רק אחד מן הנכרים ש"ביצעו את הצוו", ובאו מארץ רחוקה להכיר מקרוב ארץ זו, שזעם האלוקים פגע בה. רבים הם יומני המסע בארץ ישראל, המצויים בספריות, והמעידים על התממשותם של דברי משה…
קללה אחרונה זו המופיעה בספר ויקרא: "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם" (כ"ו, ל"ב), טומנת בחובה גם ברכה.
דורנו, הינו עד למידה טובה זו. אנו, הדור ששב לארץ האבות, מצאנוה למזלנו הרב, ריקה ושוממה, פנויה כמעט מתושבים. לו היתה מיושבת על ידי עם זר (כפי שבכל ארצות התרבות התיישבו עמים במקומות אלו, שהוכחדו או התפנו), כי אז לעולם לא יכול היה חלום שיבת ציון להתגשם. קללתה של הארץ היא, איפוא, גם ברכתה הגדולה.
בסקירה לאחור נבחין, שגם שאר הקללות, שהזכרנו בעיוננו בפרשה הקודמת, כך הן. גם בהן טמונה הברכה הגדולה. "אבסורד" נוסף של ההיסטוריה היהודית.
קללת הפיזור בין העמים הינה גזירה קשה ביותר: "זו מידה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד, רואים זה את זה ומתנחמים" (רש"י בשם המדרש). ה"יחד" הוא מנחם גדול בעיתות מצוקה. חסרונו – הינו חלק מקללת הפיזור.
ועם זאת, נושאת הקללה בכנפיה גם ברכה חשובה. הניידות ההיסטורית של עם ישראל מארץ לארץ, ממדינה למדינה, היא זו שהצילה אותו. פלא העתקת המרכזים התמידית והמתמשכת היא שעמדה לו, ואפשרה את קיומו בקרב העמים. לא יתכן מצב שבו כל שליטי העולם יחליטו ברגע נתון להשמיד את העם בכל מושבותיו. ניגודי האינטרסים לא מאפשרים זאת, הפיזור הוא נס ההצלה הגדול – עד דורנו, דורנו ממש. הנדידה הגדולה במאה הקודמת מאירופה אל חופי הארץ, אל ארצות הברית ואל ארצות דרום אמריקה ודרום אפריקה הניחה, בטרם השואה, את הבסיס להתהוותן של קהילות חדשות.
גם קללת האנטישמיות אינה רק קללה ואסון. קללה זו, שהזכיר משה "והיית לשמה, למשל ולשנינה" (דברים כ"ח, ל"ז), ושצמחו ממנה כל הלעג, הבוז וההגבלות השונות, שהוטלו על היהודים, גם בה טמונים גרעיני ברכה משמעותיים. עם כל הכאב והמחנק, שחש היהודי במשך כל הדורות, היו אלו אמצעים יעילים ביותר, ששימרוהו וקיימוהו כיחידה לאומית חיה ונושמת. בכל מדינה, בה החלה לנשוב רוח הסובלנות, פרחה במקביל גם ההתבוללות, ומחקה – בשואה שקטה – מאות קהילות יהודיות.
כך כרתה שלוש הקללות הללו ברית, לשמר את עם ישראל במשך אלפי שנים, ולאפשר את שובו לארצו החרבה, החרבה דווקא.
