באותן שעות פרידה מרגשות, הירבה המנהיג הפורש לדבר על שמירת החוק במדינת העתיד. הוא שתל, פעם אחר פעם, בתודעת שומעיו, את חשיבות ההקפדה על החוק למען קיומם הרוחני וגם הפיסי בארץ האבות. הפסוק, הפותח את הנושא בפרשתנו, ממחיש נמרצות את הקשר בין שמירת החוק והזכות על הארץ: "ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (שם, א').
"לא תוסיפו על הדבר… ולא תגרעו ממנו" (שם, ב').
מה פירושו המעשי של צוו זה?
"כגון חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינים בלולב וחמש ציציות. וכן לא תגרעו" (רש"י שם על הפסוק, ע"פ התלמוד).
ובכן, הדברים לכאורה פשוטים. ב"קופסה השחורה" של התפילין טמונות ארבע פרשיות מפרשיותיה של התורה, כשהן כתובות על קלף. אל תוסיף בה פרשה נוספת או תפחית פרשה מפרשיותיה. פעל בדיוק כפי שההלכה מורה לך. כי תפילין "תקניות" הן אלו בהן טמונות ארבע פרשיות ותו לא.
והתמהים למשמע משפט זה והסברו, שאלו:
איך אפשר לבנות מדינה חיה, תוססת, על בסיס קפיאה נצחית של החוק? הלא חיי אנוש דינמיים הם מעצם טבעם, ומתפתחים ללא הרף. השינוי, הוא היסוד הקבוע ביותר בתולדות העמים, החברות והמדינות. המערכת החוקית המסדירה את החיים ומעצבת אותם, חייבת להתאים את עצמה לשינויים המתחוללים בהתמדה.
לאמיתו של דבר, אין "חוק ההתיישנות" חל, אלא על הדברים הטכניים החיצוניים שבהוויתנו: אנו מחליפים את תלבושתנו לפי צוו האופנה, אנו משנים את מכשירי התנועה בהם אנו משתמשים, בהתאם לשכלולי הטכניקה. אבות אבותינו נסעו בעגלה רתומה לסוסים, אבותינו השתמשו ברכבת, ואנו במטוס.
אבל על עניינים שבמהות, אין כל תוקף לתמורות האופנה.
אנו מתעוררים בבוקר עם זריחה ונפשנו רוננת כלפי הנוגה המציף את חדרנו, ואוזנינו קשובה לציוץ שחרית של הציפורים – ממש כמו ששמח אדם הראשון ביום הראשון להיבראו. לא יעלה על דעתנו כלל, שבשעה שאנו נאותים מאור החמה עתיקת הימים, הרינו בלתי מודרניים ושהגיעה העת להחליף את השמש שהיא כה מיושנת.
על כן, אין גם לגרוע מחוק התורה ואין להוסיף עליו. תוקפו של חוק קדום זה הוא לעד. הוא יהיה קיים בצורתו הראשונית, ישאר רלבנטי כל עוד קיים לבו של האדם. הוא אמת המידה והפיתרון לתכונות המקננות בנו. הוא קובע גבולות ללב האוהב והשונא, המקנא, המתאכזר והנוקם, המרחם והמתלהב, השואף לטהר את עצמו והשוקע בתהומות הייאוש והחטא. לב זה פועל ומפרפר היום בדיוק כפי שפעל לפני אלפי שנים. הכלים בידיו השתנו ואף השתכללו, אך הוא עצמו לא השתנה ולא השתכלל.
חוק התורה, כאז כן עתה, מבקש לאחות את הקרעים שבלב, שואף להביא מעט מרגוע ואושר למערבולת המידות והיצרים המשתוללים בנפשו של האדם, המשתולל היום כמו אז, הזקוק היום לעצות חוקת התורה – כמו אז.
מקורו של החוק הוא אלוקי, מעבר לזמן, לאופנותיו ולתהפוכותיו. אין הוא יכול ל"התיישן" וכל המוסיף עליו גורע.
