מדוע סיפר משה לבני ישראל על תחנוניו באוזני האלוקים? למה חשף בפניהם את כל בקשותיו, החוזרות ונישנות, שתותר לו הכניסה לארץ ישראל למרות חטאו במי מריבה? הלא חייב היה, כעבד ה' נאמן, להעלים מתודעת העם פרשה זו בחייו, ולו כדי שלא יתהה העם על דרכי ההשגחה העליונה, המחמירה איתו כל כך?
ובאמת, מדוע לא סלח לו האלוקים?
מדוע לא ישא פנים לתפילת האיש, עימו דיבר "פנים בפנים" תפילות המרעידות את כל נימי הנפש, בכאב האצור בקירבן? תפילות מרובות, שתומצתו בתורה במשפט הפותח את הפרשה:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג', כ"ג-כ"ה).
כפי שלימדונו חכמים, השתפכו מלבו של משה חמש מאות וחמש עשרה (515!) תפילות כגימטריה של המילה "ואתחנן".
אך האלוקים לא סלח לו, אף ביקש ממנו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (שם, כ"ו).
והנה, עומד משה, ומספר לעמו את הפרשה הרגשית הזאת עד תום. גם את תחנוניו וגם את סירובו של אלוקים להיעתר לו.
אכן, משה עצמו ממתיק לנו במעט את דינו, מרים בפנינו את שולי פרגוד המסתורין, ומאפשר לנו הצצה חטופה אל סתרי ההנהגה האלוקית. מילה אחת בדבריו מבהירה את השניים גם יחד. גם את הסיבה לחשיפת הסיפור כולו באוזני העם, וגם את אי סליחתו של האלוקים: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי" (דברים ג', כ"ו).
משה אומר להם: "יתכן, ולי אישית היה האלוקים מוחל לחטאי ומאפשר לי את הכניסה לארץ, לחונן את עפרה ולקיים את המצוות התלויות בה. אולם, למענכם, לטובתכם, מתאכזר האלוקים כלפי".
"הטרגדיה האישית שלי, מותי בעטיו של החטא, בעבר הירדן מזרחה, חייבת לזעזע אתכם. העובדה שתפילותי לא התקבלו, מציבה בפניכם תמרור "עצור" הנראה למרחוק. תמרור, שיזכיר לכם בבואכם אל הארץ, שלא הכל יסולח לכם כפי שנמחלו חלק מחטאי המדבר. שמשפטו של האלוקים, בארץ הרגישה לסטיות מוסריות, חמור פי כמה. זכרו את אשר קרה לי ולמדו לקח מאסוני הפרטי, שלא בכל מקרה האלוקים סולח.
מידת הרחמים על עם ישראל היא שכפתה על משה את מידת הדין הקשה, למען ילמדו וייראו.
ומשה, אוהב עמו, מספר להם הכל. מספר כדי לזעזעם. אולי, ישמש מאורע חמור זה בלם מוסרי, שימנע מהם לשקוע במצולות החטא.
