מפת ההערכות של בני ישראל במדבר מפרטת אילו שבטים חנו בצד מערב, מי מהם צעד בראש המחנה, במזרח, מי יאבטח את האגפים, בדרום ובצפון. וכשהקורא צופה בשבטים הממוקמים בארבע רוחות השמים, משלים הפסוק הבא את התמונה: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, והלוויים יחנו סביב למשכן העדות" (במדבר א', נ"ב-נ"ג).
זו התמונה של מחנה ישראל. מחנה ישראל הצועד בסדר ובמשטר פנימיים, שכל איש בו מכיר את מקומו, את תפקידו ואת ייעודו. משטר חייו בנוי כך, שתודעתו ולבו של הכלל ושל כל פרט בו ממוקדים במרכז המחנה – במשכן העדות. כי המשכן היה "הר סיני מהלך". ממנו בקע דבר ה' אל משה. הוא היווה חזרה שיטתית על מה שזכה לו העם ביום ההתגלות במעמד מתן תורה בהר סיני. שם שמע את קול הנבואה האלוקית. בארבעים שנות הנדודים במדבר חנו בני ישראל בסדר מופתי מסביב למשכן וצפו בו. היתה זו נקודת המגע בין הרוחני, האין סופי, לבין הגשמי המוגבל. צפו בו מתוך ידיעה ברורה שעל הרוחני לשלוט בחיי היום יום החומריים שלהם, למלאו ייעוד, לקדשו, לעדנו ולהעניק לו משמעות.
למעשה, מסביב למשכן רחשה גם סכנת מוות. הלוויים, משרתי המשכן היו חשופים לה. הם טעמו בהמון את המיתה בטרם עת. עד שבסוף הפרשה הגיעה פנייה אלוקית מיוחדת שדרשה ממשה ומאהרן לפקוח עין, לשים לב ולדאוג ללא הרף לכך, שהמטפלים במשכן ובארון העדות לא ייפגעו ולא ימותו, חלילה, בטרם עת.
לכאורה, לשון הפנייה מטילה את האחריות לעלול להתרחש על המנהיגות ועל משרתי המשכן, כאילו בהם תלוי הדבר. וכך נאמר בכתובים: "וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקודשים… ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו" (שם ד', י"ט-כ').
מדוע באמת כילה בהם הארון? מה עשו הקהתים, שכך עלה בגורלם? מה יכלו לעשות כדי לשמור על חייהם?
הפסוק שצוטט לעיל, מגלה טפח: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" (שם).
"כבלע את הקודש", פירושו לדעת רש"י: הטמנת כלי המקדש בכיסוי בטרם המסע. הטמנה הבאה למנוע את הזנת עיניהם של הלוויים הסובבים במראה ארון העדות, שהיה מוסתר כל העת מאחורי הפרוכת בקודש הקודשים. קדושתו של הארון היתה הגדולה בקדושות. עליו ניצבו הכרובים, ומביניהם שמע משה את קול האלוקים המצווהו את מצוות התורה ואת שאר הבשורות לעם. משמע, הארון היה מקום השראת השכינה במחנה. קיימת היתה סכנה בראייתו.
חוק הוא מחוקי הטבע, הטבוע במהותו האנושית של האדם: כשם שהאדם לומד לחיות בהתאם לחוקי הטבע, כך עליו לכופף את ראשו גם בפני החוקים של גבולות הרוח. הניסיון לתפוש את הבלתי ניתן להתפס, השאיפה לחדור אל הנעלם, להביט אל הקודש, להשתוקק אל הנשגב מעבר לכושרו הרוחני, המיטו מאז ומעולם שואה על האדם. אלו שיבשו לא אחת את דעתו, ניתקו אותו מהמציאות, והגבולות שבלבו בין אמת לדמיון טושטשו לחלוטין.
