שלושים ושניים פרקים לספר במדבר. שלושים ושתיים אבני דרך, המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות וייעוד ברורים.
הבה נזכור שהמדבר היה ערש אומתנו. בו קם העם היהודי, ובו עוצבה דמותו הרוחנית. בו – ולא בארץ כנען. כאשר התקרב העם לגבולות הארץ כבר היתה רוחו איתנה, נושאת בשורתה של האמונה, יודעת את מטרתה ואת האופי של משטר החיים שברצונה להגשים. להגשים שם, במדינה, שתוקם על הריסות כנען האלילית, האכזרית והמופקרת. במדבר חושלה רוחו של העם. המדבר הוא אפוא בית היוצר לנשמת האומה.
העם נטש את מצרים. ממצאי תרבות אלילית על כל המשתמע ממנה לרוע, לאכזריות, לזימה ולגישה חומרנית לחיים. השפעתה של תרבות זו היתה עמוקה גם על הנדכאים שבין העבדים – בני ישראל.
לעומתה ניצבת הארץ המובטחת כנען. גם בה שגשגה תרבות אלילית מלאת חטא. והיא, בדומה למצרים, היוותה סכנה רוחנית כבירה לעם ישראל, החייב עתה להשתחרר מעול החושניות הפגנית כדי ליצור מוקד לפעילות רוחנית.
באילו כלים יוכלו עבדים חסרי תרבות עצמאית לפתח נוגדנים נגד השפעתן החזקה של התרבויות הגדולות? כיצד יוכלו לפתח אורח חיים מנוגד בתוך סביבה רוויית אלילות, הקרבת קרבנות אדם וזנות במקדשים?
במדבר! באיזור חיץ ניטרלי בין שתי הארצות.
המדבר הפך לפתרון האידיאלי. כי היו אלו ארבעים שנות ניתוק מכל מגע עם תרבויות אחרות. היתה זו שהייה במדבר ריק מכול. ימין ושמאל רק חול וחול. לא בית, לא סיעת בני אדם, לא משטר חברתי כופה, לא אורחות חיים שגובשו. מדבר נקי מכל השפעה זרה. לשכוח לאט לאט את תרבות מצרים, להרחיקה במודע מן הלב ומן המעשה, מן המחשבה ומן הרגש, ולקלוט בהכרה את האמונה החדשה הניצבת כאנטיתזה מוחלטת לעולם שמחוץ למדבר.
כן, דווקא משם. כי בו שררו תנאי ההתפתחות הטובים ביותר, בלא השפעות זרות ובאין מפריע.
