השביתה שהוכרזה היתה כללית והקיפה את כל המגזרים. המשק כולו היה משותק. לא היתה זו שביתת אזהרה בת יום אחד. השביתה נמשכה שנה שלמה, 365 ימים מלאים. במהלכה לא התנהל כל משא ומתן בין המעסיקים לפועלים.
בסוף השנה חזרו העובדים למלאכתם מפויסים כראוי. המתח המעמדי פג מעט, פריון העבודה אף עלה, למרות שאיש לא שילם לעובדים את דמי השביתה הארוכה.
אם כך, מדוע שבתו?
כי היתה זו השבתת מצווה, ככתוב:
"כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך… ובשנה השביעית שבת שבתון… שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כ"ה, ב'-ז').
אם נבחן בשים לב משפטים ספורים אלו, האוצרים בקרבם את כל תורת השמיטה, נגלה מדוע טמונה במצווה זו בשורה חברתית מרעננת.
שש שנים התנהלו בארץ זו חיי כלכלה מקובלים, מירוץ אין סופי אחר הפרנסה והקיום, הכסף והמעמד. היא טיפחה את עושרה הטבעי – את החקלאות. זרעו בה שדות והפיקו רווחים נאים. שלטו בה חוקי היצע וביקוש, מסגרות תיווך שונות, תנודות שערים ומחירים. לעתים עם מעט רמאות המועילה לעסקים, אך מזיקה לנשמה. אורח חיים זה יצר את הצורך של כלל האזרחים להגיע לכסף, לרכוש, לחלקת אדמה, לעוד אחת ולעוד אחת… זו היתה איפוא, מדינה "נורמלית" לחלוטין. מדינה עם סולם ערכי-כלכלי מקובל של רכושנות לדרגותיה, של מעמדות עם תרבות ה"מגיע לי", שהיא אמן הורתן של כל תחושות הקיפוח והתגוששות הקבוצות השונות עד להרס עצמי.
בתוך המולת חיים זו, בא פתאום השינוי. בפרוס השנה השביעית, נעצרה המכונה בבת אחת. הארץ על כל מחוזותיה שבתה. לא היתה זו רק האטה בפעילות הכלכלית, כי אם עצירה מוחלטת לשנה שלמה.
צו רוחני כופה עצמו על המציאות: "ושבתה הארץ שבת לה'". בעלי השדות מנועים בשנה זו מהפקת רווח מרכושם. נאסר עליהם לחרוש, לזרוע, לאסוף יבול. שנה שלמה הם ניצבים מול רכושם, כאילו לא שלהם הוא. מסע ניצול האדמה למען התועלת האישית נפסק. הם פוגשים עתה מצב חדש. המציאות החדשה מלמדת אותם כי לאמיתו של דבר, היו עבדים לתרבות הצרכנית שיצרו במירוצם האין סופי אחר הקניין החומרי. הניתוק הזמני ממנה מלטש את המבט ומחזיר את האיזון האנושי. הקרקע המושבתת מפגינה שהאדם אינו אדון הכול, והוא איננו רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. זהו שיעור מאלף שזוכה בו איש השמיטה בארץ השמיטה.
פקודה קצרה ביטלה במחי יד את הרכוש הפרטי לשנה שלמה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך" (שם). הקפיטליזם כערך עליון ספג מהלומה מוחצת. שדותיך, אומר צו זה, הם הפקר בשנה זו. עליך לכבוש את יצרך, לעמוד בשקט ולראות כיצד פועלים שעבדו בעבר, וכן העניים שלא היו רשאים לעבור את סף ביתך או את מצרי שדותיך, פושטים על תבואות השדה ועל פרי האילנות ונהנים מהם ללא רשותך, השדות והאילנות הם הפקר על פי ציווי התורה.
כך עוברות הנטיות הרכושניות, שכמדומה, הפכו למטרת החברה, משבר חריף. הן קולטות היטב את המסר שבפקודת הפקר זו. אנשי הרכוש במדינה זו מתרגלים בצורה מעשית את לבם, למען יבין, כי אין הרכוש ערך בפני עצמו. שנה אחת יחוש עובדה זו, וכך בשש השנים הבאות לא ישוב להיות עבד מוחלט לאדונו.
זו התכנית האנטי כלכלית של השמיטה, הבונה מחדש את שלמותו המוסרית של האדם. זו התכנית החותכת בבשר החי של היצרים, יצרי הקניין, המותרות וה"מגיע לי", ההורסים את רקמות החברה. היא אמורה לתקן את סטיות החברה ולהשיב לה מדי פעם את שיווי משקלה המוסרי-משקי.
