מה פשוט יותר מן הצוו האנושי – "לפני עוור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד)?
וכי קיים אדם כה חסר לב המסוגל להטעות עיוור אומלל בדרכו?
אולם הפסוק עמוק ורחב הרבה מעבר למשמעותו הגלויה. ההלכה והקדושה היהודית דלו מתוכו עשרות סוגים של "עיוורון":
"מהו לפני עיוור – לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת. אל תאמר לו: צא בהשכמה, משום שיקפחוהו לסטים. צא בצהריים, משום שיוכה בשרב. שמא תאמר: עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלוקיך" (תורת כהנים).
"עיוור" הוא אדם הנתון במצוקה, הזקוק לעצה טובה שתאיר לו פיתרון לבעייתו – "סומא בדבר". אם אתה מטעה אותו בשעה שהוא סומך עליך בגלל אינטרס אישי וכדו', יהיה בעיניך מעשה זה בדיוק כאדם המניח אבן לפני עיוור ממש העובר ברחוב.
ועוד למדו: "לפני עיוור לא תתן מכשול, במכה לבנו גדול הכתוב מדבר" (מסכת מועד קטן, י"ז).
המכה את בנו עלול להכשילו בעוון חמור ביותר – שיכה את אביו בתגובה. האב, במעשיו, גרם לבנו שיחטא ודחפו למצב של "עיוורון".
דוגמה נוספת: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים, עובר משום 'ולפני עיוור לא תתן מכשול'" (מסכת בבא מציעא, ע"ה).
חסרונה של העדות על ההלוואה פותח פתח להתעלמות הלווה מחובת פרעון ההלוואה. הלא איש זולת המלווה אינו יודע על קיומה. תשוקת הממון אף היא עיוורון. ומי הכשילו? המלווה.
הנה כי כן, רקמת היחסים העדינה והאנושית שהאדם נקרא בפרשה זו לטוותה, יוצרת את אדרת הקדושה. היא בעצם התביעה להיות אדם במלוא זקיפות קומתו המוסרית.
