עמי תבל עיטרו בהילת ה"קדוש" את הנזיר המתבודד במנזר מרוחק ואת הפאקיר השקוע במדיטציה לסוגיה על אחת מפסגות ההימלאיה. אולם לא כן גורסת היהדות.
כל מעשיו של היהודי, הכוללים זהירות במאכלות אסורות, התרחקות מכל מגע מטמא ועבודת הקרבנות, רק מקרבים אותו אל גבול הקדושה. היא עצמה, כלומר הקדושה עצמה, היא עימות עם עצמו, עימות שכולו ברכה.
לאחר ההצהרה בדבר הקדושה הנדרשת: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'" (ויקרא י", ב'), באים ההסברים. לפניכם דוגמאות מספר:
"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשוק את רעך… לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר… לפני עוור לא תתן מכשול… בצדק תשפוט עמיתך… לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך… לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך…" (שם, י-ט"ז).
ועד לפסוק המפורסם: "ואהבת לרעך כמוך" (שם, י"ח).
זוהי מפת הקדושה העברית. כולה דרישה לקידוש חיי המעשה ולהעלאתם בדרגה. לא בריחה אל הרים ואל יערות, אל חיים בהרמוניה עם ציפורי יער וקולות בראשית, גם לא נסיגה אל עולם הרפיון המנותק מן המציאות הסובבת. אלו הן דרכים קלות. הקדושה היהודית תושג דווקא בהמולת החיים עצמם, אגב השתתפות פעילה בהם.
בפני האדם השואף לקדושה, ניצבת הדרישה: שליטה והתגברות על רגשות הלב, על האנוכיות המקננת בקרבו, וכן התקשרות עמוקה יותר אל הזולת ואל החברה.
החובה לממש פתיחות זו היא בכל מישורי החיים, בחקלאות, במסחר, בחברה ובשאר תחומי החיים. במנזר השתקנים קל לשמור על הפה לבל ידבר סרה בזולת, אולם הפה איננו קדוש, מאחר שלא עמד במבחן.
פרשה זו דורשת דווקא את ההתמודדות האישית. היא מביטה בחיים ובאדם בעין אופטימית ביותר. היא מאמינה ביכולתו לבנות בתוך תוככי המציאות אישיות מוסרית מקודשת.
