מערכת הקרבנות גררה אחריה את התהוותו של מעמד הכוהנים. הוא המעמד הנועד לשרת את העם ולכפר על חטאיו לפני האלוקים. טבעם של בני מעמד מכובד להפריז בערך עצמם. החובות שהוטלו עליהם, דוחפים אותם לחלום על זכויות יתר מעבר למגיע להם. הנבחרים תמיד אוהבים לראות את עצמם כנעלים מעל בני תמותה רגילים, כ"יחידי סגולה".
הדאגה מפני התפתחות אפשרית זו, יצרה למען הכהן הגדול קרבן אישי ופרטי: " זה קרבן אהרן… ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב… יעשה אותה חוק עולם… כליל תקטר… לא תאכל " (ויקרא ו', י"ג-ט"ז).
יום יום, בוקר וערב, הקריב הכהן הגדול מעט סולת עשויה במחבת, כקרבן אישי שלו. בכך דומה היה קרבן זה לקרבן התמיד, שזמני הקרבתם חופפים. הקבלה זו רומזת על ייחוד מסוים. בקרבן התמיד נפתחה עבודת הקרבנות בכל בוקר, ובו הסתיימה בכל ערב. הוא הקרבן שבא לכפר על העם כולו. קרבנו המקביל של הכהן הגדול מילא בעבור עצמו אותה פונקציה שמילא קרבן התמיד בעבור העם כולו.
מדוע? מדוע אין קרבן התמיד הציבורי עולה לרצון גם למען הכהן?
כי הכהן המקריב אינו חש עצמו במלוא מובן המילה כשותף לקרבן העם. קרבנו האישי המקביל בא לבלום רגשות עליונות העלולים להתפתח בלבו. מטרתו להשוות בעיני הכהן, בינו לבין העם.
מושגיו של המופקד על ההקרבה למען הציבור, של האדם, הפועל למען עמו, עלולים להשתבש. התחושה שהעם זקוק לו ולפועלו, מסוגלת ליצור בלבו אשליות לגבי מעמדו בתוך עמו. לעתים, קשה לו לחוש את עצמו כאחד מן העם. כמעט לכל מנהיגות בעולם מתלווה שגעון גדלות במידה זו או אחרת. מטרתו של קרבנו היומי והאישי של הכהן הגדול לשמור על הפרופורציות הנכונות בלבו של האדם הדגול והמורם מעם. ללמדו, שמעמדו שווה למעמד העם שאותו הוא נועד לשרת. והוא, בדיוק כעמו, זקוק כל יום לכפרה המחודשת. בכפרה זו עליו לפתוח את מלאכת היום, ובה – לסיימו.
הקרבן דל בערכו – מעט סולת ושמן, ותו לא. קרבן הדומה במרכיביו לקרבן עני. קרבן זה בולם בעצם מהותו את רגשי ההתנשאות העלולים להתפתח בלב הכהן הגדול.
אף העניים שאין ידם משגת לקנות קרבן כראוי, ואין בכוחם להתחרות בעשירים ובקרבנותיהם – לא ייבושו עוד בקרבן הסולת הדל שלהם. מה להם ולקנאה בעשירים, בשעה שקרבנם שווה במרכיביו לקרבן הכהן הגדול עצמו.
