בפרשתנו אנו מוצאים דירוג חוטאים, מגדולי העם ועד לפשוטיו. לכל סוג מוקדש משפט המתאר את חטאו ואת קרבנותיו – מן החמור אל הקל:
" אם הכהן המשיח יחטא… " (ויקרא ד', ג').
" ואם כל עדת ישראל ישגו… " (שם ד', י"ג).
" אשר נשיא יחטא… " (שם ד', כ"ב).
" ואם נפש אחת תחטא… " (שם ד', כ"ז).
שלוש מתוך ארבע פסקאות אלו פותחות במילה " אם ". לעומת זאת, הפסקה השלישית פותחת במילה " אשר ".
המילה " אשר " שנבחרה בפסוק זה כתחליף למילה " אם ", מלמדת על נטיית התורה שדבר מסוים יצא אל הפועל.
האם רצונה של התורה, שהנשיא, המורם מעם, יחטא?
מסתבר שכן. מסתבר, שהעם יוכל להפיק מכך תועלת מוסרית גדולה ביותר.
אמר רבי יוחנן בן זכאי: "אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו… אם המלך, שאין לבו כפוף, מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן ההדיוטות" (הכוונה לעם).
חטאו של הנשיא, המנהיג, וחרטתו הכנה והגלויה ללא ניסיונות התחמקות, יכולים לשמש מופת לעם כולו האוהב לחקות את מנהיגיו.
אם המנהיג מודה קבל עם ועדה על חטאו ועל כשלונו, הוא יזכה לא רק באהדת עמו, כי אם גם יתרום תרומה משמעותית לטיהור האווירה הציבורית – חברתית. הוא יחדיר אמות מידה מוסריות חדשות לחברה. הוא יוכיח כי יש כפרה לעוול שנעשה. החטא והטעות נובעים מחולשות אנוש, וניתן לתקנם. הוא ילמד את העם במעשהו לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה, ובכך להעמיק את העוול ואת החטא ולהופכם לפשע ולאסון.
נשיא החוטא ומביא קרבן, נישא הוא מעל העם. אשרי הדור, שזכה לו. זהו דור מאושר בגין תרומת מוסד הנשיאות למוסר העם.
