לקראת סיום בניית המשכן מסופר שהעוסקים במלאכה הביאו "אל משה את האהל ואת כל כליו" (שמות ל"ט, ל"ג). עתה, כשהחלקים כולם מונחים לפניו, מוטל עליו התפקיד להקימו ולהכשירו לייעודו הנעלה. לתיאור ההקמה הוקדשו פסוקים רבים, המציירים בפרוטרוט את מעשיו של משה, עד לפסוק המסכם:
"ויכל משה את המלאכה" (שמות מ', ל"ג).
סיומה של המלאכה קרוי על שמו. עם ישראל התבונן בשמחה, בהתרגשות וברגשות קודש בהתגשמות החלום. כסיום הולם לכל התקוות שתלו בו, מספר לנו הפסוק המשלים: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם ל"ד).
כך התמלאה במלואה הבטחת אלוקים, שנאמרה עוד בטרם התגייסו למלאכה עצמה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). עתה, בשכון האלוקים על אוהל מועד, נוכחו לדעת, כי מעשיהם היו לרצון, וכי בצעו את המלאכה כראוי.
וכאן ממשיך הפסוק הבא:
"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן" (שם ל"ה).
כל עוד שכנה השכינה במשכן, שהתבטא באמצעות הענן, נמנע משה ולא נכנס אליו.
חוסר יכולתו של משה להיכנס לאוהל מועד ברגעים הראשונים לקיומו, השיב לכל מעשה הבנייה את הפרופרוציה הנכונות:
"לא מפעלו שלו בא לכלל ביטוי נראה לעין במשכן ולא יחסו שלו אל תורת ה', שעדותה היתה מונחת שם. האומה היא אשר כוננה במשכן זה מזבח לתורת ה'… האומה היא אשר לפניה השכין ה' את כבודו… באותה שעה של התעלות, שעת קרבת ה' אל ישראל, התרחק אף משה רבינו ושב אל קרב האומה…" (רבי שמשון רפאל הירש, על הפרשה).
משה הפגין במעשהו זה, כי נאמן הוא לכלל הברזל, החייב להיות נר לרגלי כל נבחר בציבור: לפעול בשם העם, למען העם ובתוך העם. כלל, הנשכח פעמים כה רבות על ידי העסקנים, הפועלים "בשם העם", ותוך כדי פעולה הופכים לאחמ"ים, שזכויות יתר מלוות אותם כל ימי חייהם.
לא כן האיש משה. דווקא ברגע, שבו השלים את שליחותו בנושא המשכן, שב אל העם, שלמענו פעל.
