משה רבינו מעמיד את אמינותו במבחן חריג ויוצא דופן. לא קם עוד בתולדות האנושות איש רוח שהעז להציע מבחן דומה כהוכחה למקורה האלוקי של תורתו. הוא מבשר להם מה יארע להם, כאשר יעלו לרגל, לבית המקדש:
על כל עם ישראל חלה החובה לעלות בימי הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות ירושלימה, אל בית המקדש.
"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל" (שמות ל"ד, כ"ג).
כל הגברים חייבים לקיים מצווה זו, כמובע במילים – "כל זכורך". הפסוק כלל איפוא גם את תושבי עיירות הספר.
כל הגברים, ללא יוצא מן הכלל מתייצבים בירושלים. עליהם לעזוב מאחוריהם בלב שקט ובוטח את בתיהם, את משפחותיהם ואת רכושם, וכל זאת ללא שמירה מינימלית. שכן בשבוע החג אין לחשוש מפני האויב. מדוע? הוא פשוט לא יחמוד באותו שבוע את ארצך.
"כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך, בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך" (שם, כ"ד).
הצהרה זו כה מוזרה וכה נטולת הגיון, עד כי ברור לנו, שמשה לא היה מעז להשמיעה, לולא היה ברור לו בבהירות שאין למעלה הימנה, שדבר האלוקים – הכל יכול – יצוק בדבריו. הוא האלוקים, המסוגל באמת להשקיט את גבולות הארץ בשעה שהעם ישהה בימי החג בירושלים. לעולם לא היה משה כובל את עצמו במבחן, העלול לפגוע קשות באמינותו ובאמינות תורתו. זהו מבחן, שכולו אבסורד, חסר פשר, אף מסוכן ביותר לעצם קיום העם והארץ. כלום לא היה משפט זה מגרה את העמים לתכנן את פלישותיהם דווקא לימי חג הפסח?
אם אנושיים הם הדברים ולא אלוקיים, אזי ניצבים אנו בפני קושי הגיוני בלתי עביר – כיצד ליישב את ההבטחה המוזרה עם הידוע לנו על תבונת האיש משה ועל רחבות אופקיו.
