בניגוד לכל מגבית אחרת, לא תרו אחר התורמים הגדולים. ליתר דיוק, כלל לא דאגו להכנסות. לו רצה פילנטרופ נודע להתבלט בתרומותיו הנדיבות, חייב היה לחפש כתובת אחרת. כאן, במגבית זו, נדרש ממנו בדיוק מחצית השקל. מחצית ותו לא.
"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל', ט"ו).
מגבית זו נערכה במתכונתה המיוחדת כדי לחדש מספר אמיתות בלבבות. אמיתות, המעלות חלודה בשגרת ימי השנה. זו היתה ההזדמנות הנאותה לרענן בתודעה את השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה – במעשה מוחשי – את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות גורל והעניקה לכל אדם זהות דומה. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה. כי לפני הבורא – הכל שווים.
בכסף, שנאסף במגבית זו, תלויה היתה כפרת הכלל. עליה איפוא לצמוח מתוך העם, התורם את חלקו בשווה, ללא העדפה וללא הבלטת יתרון כלשהו.
שעת ההתרמה היתה שעתו הגדולה של היחיד, של הפרט מול הכלל. את קרבנות הציבור מימנו מכסף שנאסף במגבית זו. היתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. בלעדיו לא תתבצע כראוי כפרת העם. אם לא מילא אדם את חובתו כחוק למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו. כל סכום שבעולם אין בכוחו לתקן את העובדה, שהלה לא תרם. כה חשוב הוא הפרט. הוא הוא הנושא של האומה.
אך מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת את אותן מטרות רוחניות שציינו?
על כך באה התשובה לא! תחושת החצי חשובה מאד. החצי מורה, שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך, כדי להגיע לשלמותך. לעולם אינך יכול להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו על תיקונו. מעצם מהותה של עבודה זו, המוטלת על כולם כאחד. כי כל אחד הוא חצי הזקוק להשלמה.
