בנייתו של המשכן לאור תכניות האלוקים מעניקה לו ממד של אין סופיות. בלתי אפשרית היא כל הקבלה ודמיון בין המשכן לבין מקדשי הפולחן האליליים שהיו זרועים ברחבי ארצות קדם. הוא שונה מהם בתכלית השינוי.
בחברה האלילית התנקזה הפעילות הרוחנית של היחיד ושל הציבור אל אתרי הפולחן וסביבם בלבד. אלו היו מקומות ריכוז למאמצי הפיוס של האלים הלאומיים, שאיתם היו חייבים לשמור על יחסים תקינים. לפולחנים לא היתה כל השפעה מוסרית מעדנת על החיים עצמם. להיפך, ברוב המקרים פרצו חיי ההפקר והמתירנות גם אל חצרות המקדשים. אורחות הזימה והברוטליות הפכו לחלק מ"עבודת הקודש". אלו הן: "תועבות מצרים וכנען" בנוסח המקרא, שעליהן ניתן לקרוא בכל ספר היסטוריה המתאר את הווי העולם העתיק.
לעומת זאת, לא היה המשכן מוקד חייו של העם. משכנו האמיתי של היהודי מצוי בלבו, בביתו ובחברה שעליו להקים. כך נראה בעליל גם מן הכתוב בפרשתנו, האומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם כ"ה, ח'). לא נאמר: "בתוכו", שפירושו: אשכון בתוך המבנה שתקימו לכבודי ולתפארת שמי, אלא נאמר: "בתוכם", בלשון רבים. ללמדנו, שהשכינה תשכון בלבו של אחד ואחד מבני ישראל.
זאת ועוד, את המשכן ואת שני המקדשים הקימו בדיוק כפי הצו האלוקי. מדוע, איפוא, חרבו?
אנו יודעים שהאלוקים התנה את קיומם של המשכן ושל המקדש ב"אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כ"ו, ג'). אם החברה לא תהיה מבוססת על המסר האלוקי, אזי: "והשימותי את מקדשיכם" (שם):
ה' אינו משרה את שכינתו, את שמירתו ואת ברכתו על ידי הקמת המשכן וקיומו, אלא רק בקידוש חיינו הפרטיים והציבוריים ובקיום מצוות ה'. דבר זה התאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל שני החורבנות של המקדש בירושלים.
עם זאת, בניית המשכן היא המאפשרת את השריית השכינה בעם.
אכן, המשכן יאפשר לבני ישראל לשמור תמיד את דמות החברה האידיאלית ולשמש מופת לעמי העולם.
